לא ברור מדוע מדינת ישראל אינה מיידעת את אזרחיה בכך שמגיעות להם זכויות שונות מהמוסד לביטוח לאומי. דוגמה מצוינת לכך היא גמלת הניידות, אשר רבים במדינת ישראל כלל אינם יודעים שהיא קיימת.
ניידות הינה קצבה בפני עצמה וניתנת למי שמוגבל ברגליו ואינו יכול להתנייד ממקום למקום באופן רגיל. את התביעה הראשונית לבדיקת זכאות לניידות, יש להגיש תחילה למשרד הבריאות ובמידה ומשרד הבריאות מאשר את אחוז הניידות המתאים, אזי יש להגיש לאחר-מכן למוסד לביטוח לאומי טופס בל/8200, וזאת על-מנת שאפשר יהיה לקבל הטבות מהביטוח הלאומי בעניין הניידות.
מי שיכול להגיש תביעה לניידות הוא מי שעונה על כל שלושת התנאים כדלקמן:
- הוא תושב ישראל אשר נמצא בישראל;
- הוא בן שלוש שנים לפחות וטרם הגיע לגיל פרישה (במקרים מסוימים ניתן להגיש תביעה לניידות גם לאחר גיל הפרישה);
- וועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות בגלל ליקויים ברגליים, וזאת על-פי רשימת ליקויים, אשר מצויה בפני משרד הבריאות.
כמו-כן, חשוב להוסיף, כי זכאי לניידות הינו מי שיש לו רישיון נהיגה בתוקף והוועדה הרפואית של משרד הבריאות קבעה לו 40% מוגבלות בניידות לכל הפחות. אם אדם מוגבל ברגליו ואין לו רישיון נהיגה בתוקף, הרי שיהיה זכאי לניידות רק אם הוועדה הרפואית במשרד הבריאות קבעה לו 60% מוגבלות בניידות לכל הפחות ובתנאי שיש לו מורשה נהיגה שמסיע אותו.
מורשה לנהיגה הוא קרוב משפחה (לא כל קרוב משפחה) של הזכאי לניידות, אשר יש לו רישיון נהיגה בתוקף ומתגורר בבניין של הזכאי או בבניין סמוך לו, עד מרחק של 500 מטרים.
על-אף העובדה כי ישנה הגדרה ברורה בחוק לגבי זהות קרוב משפחה של הזכאי, הרחיב בית הדין לעבודה את ההגדרה וקבע בפסיקותיו, כי מורשה לנהיגה יכול להיות גם מחוץ להגדרה הפורמלית של המוסד לביטוח לאומי וגם נקבע בבית הדין כי במקרה מיוחד, אפילו מי שגר במרחק של יותר מ-500 מטרים מהזכאי לניידות, יכול להיות מורשה לנהיגה.
על החלטת משרד הבריאות בנוגע לאחוזי המוגבלות של הזכאי או בנוגע לעצם קיום הזכאות, ניתן לערער לוועדה רפואית לעררים של משרד הבריאות. את הערר יש להגיש בתוך 60 יום מיום מתן ההחלטה של הוועדה הראשונה.