איתי טיראן, כסיראנו שניחן באף ארוך ונשרי, מסובב את הקהל באולם ועל הבמה סביב אצבעו. הן תוך שימוש בסיף בהצלחה כשתוך כדי כך הוא גם מחבר בקול רם בלדה, והן במשחקו הפנומנלי, שהתפקיד הזה מעניק לו יותר אפשרויות מאי פעם להחצין את כשרונותיו הבלתי נדלים. ועדיין לא ראיתם את הכל. הוא לבטח אחד מקומץ השחקנים הגדולים בעולם בחמישים השנים האחרונות. וראיתי את כולם על הבמה בלונדון ובניו-יורק או בקולנוע. אהבתו לרוקסן היפה (כנרת לימוני המתוקה, הנהדרת, הכובשת, האישה היחידה בקאסט) גורמת לו להקריב את עצמו ולוותר עליה, כדי שמושא אהבתה, כריסטיאן היפהפה (עידו רוזנברג העילוי המקסים והמחונן), יוכל לתקשר עימה. זאת - באמצעות מכתבי האהבה שסיראנו כותב לה בשמו של כריסטיאן, שהוא רק יפה אך ריק רוחנית. המונולוגים שלו מטלטלים בצורה אבסולוטית, ומרגשים עד אין קץ. רוזן מבוגר שמאוהב בה גם הוא (יואב לוי), שולח את כל הפלוגה בה מצויים גם סיראנו וכריסטיאן, לקרב נגד הספרדים באראס. קרב בו סיראנו אכן השתתף במציאות ואף נפצע בו. רוקסאן מגיעה לשדה הקרב כדי לראות את אהובה, ושם מתחוורת לה האמת שכותב המכתבים היה סיראנו ולא אהובה-בעלה. לפני שהשניים מספיקים להתאחד, נהרג הבעל, אשתו הופכת אלמנה, וסיראנו לא מעז לשבור לה את הלב בחשיפת האמת מצידו, על מהותו האמיתית של בעלה. אך לעומת זאת, הוא זוכה בידידות אמת עימה, שנמשכת 14 שנה, עד שמתנקש פוגע בו. הוא קם מערש הדווי כדי לפוגשה, וכשהיא מבקשת ממנו להקריא את מכתבו האחרון של בעלה שנהרג, להפתעתה, הוא לא מקריא לה, אלא מדקלם בעל-פה. כך היא מבינה שהוא-הוא אהובה האמיתי, ולא בעלה. ויופי מצודד אך חלול אינו משתווה לרגש אמיתי ועמוק. וזוהי המסקנה מהמחזה.

עיצוב הבמה המבריק והנוקב של ערן עצמון (שעשה גם את "גברתי הנאווה" בהבימה) מעניק למחזה משנה-תוקף. כך גם המוזיקה המקורית היפהפייה שמהווה חלק מההתרחשויות, שהלחין אמיר לקנר הצעיר המחונן; את התלבושות האותנטיות-התקופתיות עיצבה להפליא אולה שבצוב, ואת קרבות הבמה המרהיבים עיצב גנדי בביצקי האחד ואין שני לו. ומעל כל אלה, התרגום הצמוד לסגנונו המיוחד של רוסטאן, שנעשה בידי דורי פרנס, הוא כה משובח ופואטי, ובעל ייחוד שירי משל עצמו, שהוא מענג במיוחד, ומעניק איכות וכוח לכל משפט קצר ונוקב שלו. הסצנות בהצגה מאוד קצביות, מתחלפות ללא צורך בחילופי תפאורה, מלבד בהפסקה, כך שכל קטע מעניק לנו הנאה צרופה מכל מונולוג או דיאלוג של כל אחד מהשחקנים - שכולם כאן כוכבים. דודו ניב הקלאסי כטבח משפחת האצולה, המעניק חינם מזון למשוררים, לצורך כינוסי שירה במטבחו, בעוד אשתו הנרגנת ליז (גיל ווינברג, שעושה כאן שישה תפקידים בצורה מרהיבה, שמוכיחה עד כמה אין גבול לכישרונותיו ולשפת הגוף העשירה שלו) לועגת לו ובוגדת בו. הסצנה בה שלושת השפים במטבחו של דודו ניב אופים מעדנים - היא מאסטר פיס. המונולוג של דודו ניב בסיום המחזה תופס אותך בגרון, גורם להזיל דמעה, ומרגש ביותר. אפשר לציין כל סצנה באותו תואר. הכל בבחינת מעדן תיאטרלי, כשכתב ידו של הבימאי המבריק ניכר בכל קטע. יניב ביטון ברוב חן בתפקידי גברים ונשים, פשוט מוכיח שהשמיים הם הגבול עבור הקומיקאי המופלא והרבגוני הזה. הוא נפלא הן בתור אומנת רוקסאן, והן כצוער בפלוגת הגאסטונים המהוללת. גלעד שמואלי בתחילת ההצגה, כנערת המזנון, הצליח לשטות בכולם ולשכנע שהוא נערה סקסית על כל הגינונים הנכונים. כך מבריקים במשחקם גם אסף סולומון, כקפטן של הפלוגה, בהדר ובאצילות שנסוכים בהופעתו המצודדת, גם הוא ברשימת הקלאסיקנים שבשחקנים. יוסי צברי מרשים ביותר בשפת גופו והבעותיו, נוסך הומור ורגש במהלך ההצגה, וזוכה לתשואות בתום המונולוג שלו. טל ווייס - כישרון דרמטי וקומי כאחד, עם רקורד עשיר, מעניק מקסמו לששת התפקידים שהוא ממלא, וגורם לרצות לראותו עוד ועוד על הבמה, ובתפקידים עם הרבה בשר. כך גם בולט ביכולות המשחק והתנועה שלו גיא אלון, שהדהים בזמנו בתפקיד הסוס במחזה "אקווס". שמחה ברבירו הוא מוסקטר, נזיר ואחות - בהתאם למסורת מילוי גברים בתפקידי נשים עד למאה ה-19, כמו כל שאר השחקנים, מלבד כנרת לימוני. כולם - שחקנים שייכספירים-קלאסיים פאר אקסלנס, עם יכולות מכאן עד להודעה חדשה, כאלה שמילאו וימלאו תפקידים ראשיים בכל מחזה. התוכנייה המושקעת בתוכן מעמיק ומאיר עיניים היא דבר שאסור להחמיצו. לתיאטרון הקאמרי שאפו כפול עשר על ההישג הדרמטי שיהפוך ללא ספק לבינלאומי.