מתעשרי שרון (3)

שרון לא נשאר בדרך כלל חייב לאנשים שהטיבו איתו כלכלית ומצא דרכים כדי לצ'פר אותם. כאשר מונה שרון לשר הביטחון בראשית שנות ה-80 בממשלתו של בגין, בעקבות התפטרותו של עזר ויצמן, החליט למנות באורח לא מפתיע את אריה גנגר לתפקיד "מתאם התעשיות הביטחוניות לצורכי ייצוא". רק אזרחים תמימים היו יכולים להאמין שהמדובר במינויו של איל ההון גנגר לתפקיד פקיד בכיר. מי שיושב על-יד הברזים של הייצוא הביטחוני הישראלי שמסתכם במשך שנה במיליארדי דולרים, לא נשאר יבש. מינויו של אזרח חוץ לתפקיד רגיש זה מבחינה ביטחונית עורר סערה ציבורית, למרות שגנגר הודיע על כוונתו להתגורר בארץ בתקופת כהונתו, ובעקבות זאת נאלץ שרון לבטל את המינוי לגנגר, תושב ארץ זרה, לתפקיד אשר נחשב לרגיש ביטחונית. בעקבות ביטול המינוי חזר גנגר לעסקיו בארצות הברית וב-1984 הקים את חברת טרנס ריסורסס, שעסקה בכריית אשלג וייצור חומרי גלם נוספים לתעשיה הכימית, ונערך לקראת פתיחת ערוץ חדש של עסקים בישראל בחסותו של חברו שרון. בעקבות הסתבכותו של שרון במלחמת לבנון והדחתו מתפקיד שר הביטחון, שהה שרון תקופה מסוימת בחוסר מעש. לאחר מכן התמנה שרון כשר התמ"ת ונפתחו בפניו אופציות חדשות לסייע לגנגר לגזור קופונים בארץ. בשלב הראשון חיבר שרון את חברו ומטיבו גנגר לעסקות מכניסות בארץ והוא יצא נשכר מהן. לאחר התבססותו העסקית בארץ רכש גנגר באמצעות החברה שלו לכימיקלים את מניות השליטה ב"חיפה כימיקלים", מתוכן 26% נרכשו תמורת 12 מיליון דולר מממשלת ישראל, בתיווכו של שרון שנהג בניגוד לכללי המינהל התקין. עסקה זו ספגה ביקורת ציבורית חריפה בציבור, בנימוק שערך המניות שנמכרו היה גבוה בהרבה מהמחיר שגנגר שילם עבורן. מקורביו של שרון טענו שהחברה השמיעה טענת דחק לא מדויקת, על פיה חיפה כימיקלים הייתה נתונה בקשיים כלכליים והייתה על סף סגירה. וזה עוד לא הכל: חברת "חיפה כימיקלים" בבעלותו של גנגר זכתה לסיוע נדיב מצד מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בסכום כולל של 74 מיליון דולר. חלק מהמענקים התקבלו למרות התנגדות של מבקרת המדינה מרים בן-פורת, אשר טענה שההטבות כרוכות בהפסד של 40 מיליון דולר למדינה והן נעשו באופן החורג מהנהלים. על-מנת שרווחי החברה הישראלית של גנגר יגדלו במידה ניכרת, דאג שרון בציניות מרגיזה להכריז על חיפה כאזור פיתוח א' המוענק בדרך כלל למפעלים השוכנים באזורי גבול מובהקים בצפון ובדרום. שרון לא הפסיק לדאוג לפרנסתו של גנגר. כאשר כיהן שרון כשר התשתיות בממשלתו הראשונה של נתניהו, סייע לגנגר פעם נוספת באמצעות הענקת היתר מיוחד ל"חיפה כימיקלים" לשפוך רעלים לנחל הקישון, וכך חסך גנגר סכומי כסף ניכרים. אין צורך לציין כי בכך תרמה החברה באותה הזדמנות את חלקה הנכבד להצטברות כמויות ענק של שפכים ופסולת לקישון, שהסבו נזקים רפואיים קשים לחיילי השייטת של חיל הים שצללו בנחל המזוהם. "חיפה כימיקלים" בבעלותו של גנגר ספגה ביקורת ציבורית קשה על התנהלותה בעניין מיכל האמוניה שבשטחה, שסיכן את חייהם של מאות אלפי אזרחים שמתגוררים בחיפה ובקריות. גנגר מצדו גמל לשרון, שהשתמש במשרדיו של גנגר בניו-יורק עבור צוות הקמפיין שלו בבחירות לראשות הממשלה. וזה עוד לא הכל עדיין: על-פי חשדות שנחקרו בשעתו על-ידי המשטרה, היה גנגר מעורב בפרשיות שחיתות הקשורות לשרון. מוקד החקירה היה סכום של כ-2 מיליון דולר שגנגר העביר לגלעד שרון מרווחיה של עסקת נדל"ן לקנדה. תחילה היה חשד שהמדובר הוא בתרומה אסורה למטה הבחירות של שרון לכנסת, אבל לאחר מכן הגיע מידע חדש למשטרה על כיוון אחר לגמרי. התברר שבעקבות גירושיו של גנגר הגישה נגדו רעייתו לשעבר תביעה אזרחית שבמסגרתה ביקשה לקבל נתח מנכסיו ומהכנסותיו של בעלה לשעבר, מבלי שמשפחת שרון תהיה שותפה פעילה לחלוקה ביניהם. הרעיה חשפה בין השאר חשד שגלעד שרון היה מעורב בעסקה פיקטיבית לקניית מניות ואחר כך משך מחברה שבשליטתו של גנגר במרמה כ-2 מיליון דולר. במשטרת ישראל לא ראו בחקירה חשד לאירוע פלילי נפרד אלא כאחת ה"הסתעפויות" של חקירות משפחת שרון בפרשת סיריל קרן. לאור החשדות שעלו בחקירה, נחקר גלעד שרון ושמר על זכות השתיקה. בנוסף, בוצעו במהלך החקירה פעולות חיקור דין בחו"ל וגם בארץ. כצפוי, עלתה חקירה זו על שרטון, בדומה לחקירות הפליליות האחרות של בני משפחת שרון. שרון ובניו המשיכו לאורך השנים לצחוק בדרך אל הבנק וגם גנגר לא בכה על עסקיו.

עו"ד דב ויסגלס, אחד הפרקליטים המוערכים במדינה, היה לא רק פרקליטו האישי של אריאל שרון אלא נחשב גם לאחד החברים המרכזיים בפורום החווה וגם מוציא ומביא בשליחויות שונות ששרון הטיל עליו. הקשרים ההדוקים של ויסגלס עם שרון, גם כאשר שימש בתפקידיו המיניסטריאליים השונים, הביאו לויסגלס עוצמה רבה. באופן טבעי, משרד הפרקליטים החל לקלוט גם לקוחות כבדים שציפו לקיצורי דרך בעניינם. ויסגלס ייצג את שרון בהתמודדויות השונות בליכוד ולראשות הממשלה שלו, ובאחת מהן כמעט שהסתבך אישית. הסתבר שויסגלס טיפל בצדדים המשפטיים שנגעו למימון קמפיין הבחירות לראשות הליכוד. בדוח מבקר המדינה על מערכת הבחירות אז, נקבע, כי מימון הבחירות נעשה שלא כדין, וכאשר נפתחה חקירה פלילית בעניין, גם ויסגלס נחקר בפרשה זו והתברר שלא נפל בו רבב. אחרי ששרון התמנה לראש הממשלה, הציע לויסגלס לשמש כמנהל לשכתו. הוא לא יכול היה לסרב לו. דווקא תפקיד זה יצר ניגוד אינטרסים ומעגל קסמים בלשכתו של שרון. העובדות מדברות בעד עצמן: אחד מלקוחותיו הכבדים של ויסגלס מהתקופה שלפני שהתמנה לתפקידו הממלכתי היה איל ההון היהודי-אוסטרי מרטין שלאף, שהשחית שורה של אישים בכירים במדינה, בראשם שרון ובניו. הדעת נותנת ששרון המליץ על ויסגלס לפני שלאף ותוך זמן קצר נוצרה ביניהם כימיה. במסגרת טיפול עסקיו של שלאף, ליווה ויסגלס את הקמת הקזינו ביריחו שבבעלות שלאף, שמשך אליו רבבות ישראלים שהימרו על סכומי עתק. רווחיו של שלאף הרקיעו לשחקים וגם ויסגלס לא נזקק להבטחת הכנסה. ויסגלס הטיל על עצמו מגבלות בתקופה שבה כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה וניתק עצמו מכל קשר מקצועי עם לקוחותיו לשעבר, ביניהם שלאף. אבל לעיתים נוצרו מצבים רגישים ובלתי נשלטים. בשעתו פורסם בכלי התקשורת, שאחרי שהאינתיפאדה פרצה מחדש, נסגר הקזינו ביריחו למגינת ליבו של שלאף ונורתה אש צלפים מגג הבניין לעבר כוח צה"ל. בהתאם למדיניות המבצעית של צה"ל, היה צורך להשיב אש אל מקורות הירי, אבל ניתנה הוראה מגורם כלשהו לנצור את האש. ויסגלס הפיקח ידע היטב כיצד לשמור על עצמו. זו הייתה הסיבה שהוא לא היה כנראה בתמונה כאשר פנה עמרי שרון לאלופים במטכ"ל כדי לשכנע אותם להתיר לאוניית ההימורים של שלאף לעגון בנמל אילת חרף התנגדות של חיל הים מסיבות ביטחוניות. פרישתו של שרון מתפקיד ראש הממשלה בגלל מצבו הרפואי האנוש הביאה בהדרגה לפירוק פורום החווה. כל אחד מחברי הפורום הלך לדרכו העצמאית. עו"ד ויסגלס עשה היטב לביתו בתקופתו של שרון. הוא יכול לנוח על זרי הדפנה.