זה נוח לשנינו שבחרת למוּת מוות אפלטוני, בלי גוף ובלי קבר. כך לא אזיע כל קיץ מעל קברך, מוחה מהמצח את הריר המלוח שמַגיר עליי יוני כדי שלאוגוסט יהיה קל יותר לטרוף אותי. ממילא לא אהבת שמש ושיזוף ופירות. "אני ישראלי מבוזבז", היית מגחך על עצמך. אז עכשיו אתה מת מבוזבז. לדמעות עליך אין אבן. יש געגוע ללא כתובת. מתאים לך. הרי כתבת פעם על צעדים ללא אדם, צעדי אביך בברלין.
לחייך! הרמתי כוסית של שיכר דבש לכבוד יוֹרָמִי המת. קצת הומור שחור לא יהרוג אותך. במשרד הפנים רשמת את עצמך כ"חסר דת", אבל במיניסטריון העליון אתה רשום אולי כ"יותר מדי יהודי". ההומור העצמי, אהבת התנ"ך, הענווה, הספק. "הספק הוא בעצם הרומנטיקה של הפילוסופיה", הייתי ממתיקה אליך כובד ראש מצוּחקק, לוּ רק היית טורח להישאר חי.
ועכשיו, אחרי מותך הצונן והמנומס שאינו מטריח איש, אני שומעת אותך ב'קול המוזיקה', מספר לקמצוץ מאזינים על הרומן הטרגי שניהל אבא שלך עם בטהובן, שבעיניי הוא סמל לרומן העקום בין הגרמנים והיהודים. אני מקשיבה לך באור הצהוב של המטבח הכּלאחר-יד שלי - והרי מטבחו של אדם הוא רמז בוטה בחישופו לחייו - וחושבת: נראה לי, יורם, שגדלת במין בית מקדש נחרב של מלנכוליה ושֶגֶב. זה לא רק בגלל בטהובן. זה בגלל המשהו הזה שחיפשת כל חייך ולא מצאת, אפילו כאשר התאהבת לכמה רגעים בפילוסופיה של לייבניץ והיה נדמה לך שהמוֹנָדָה שלו תפרום לך את פקעת חוסר הוודאות, ואז תסרוג אותה מחדש (אגב, מה דעתך על השם מונדה כהן? מקורי, לא?).
זו פעם ראשונה שאנחנו במטבח ביחד, שומעים רדיו. זו גם פעם ראשונה שאני שומעת אותך בן 65, בערוב נעוריך הצרודים מלכתחילה. יש משהו מרגש באינטימיות החדשה בינינו. רק שנינו במטבח, עם הטרנזיסטור והקפה. תגיד, פרק הסיום של סימפוניה 40 למוצרט המוני מדי לטעמך, ביחס לרביעיות האנינות של בטהובן? רק עכשיו, כשאני מדברת עם הַאֵין-איתך, או הַאֵין-אתה, או איך שלא קוראים לך כעת, יורם, אני שמה לב שאנינוּת היא מלשון אַין. כלומר, העברית מקשרת בין סגידה ליופי ובין מוות. ואתה הלוא ידעת משהו על הקשר שבין יופי ומוות. ציטטת את אוגוסט פון-פלאטן כשאני עוד לא ידעתי מי זה ברוך ג'מילי.
מעולם לא פלרטטתי עם המתים, אתה הראשון, אז תשתדל לשתוק בעדי ולא להחריש נגדי. כשהיית בחיים היו כל כך הרבה כמעטים בינינו, שלוּ הם היו רוכבים זה על גבי זה, היו מגיעים לרקיע שאתה שט בו עכשיו. אתה או מה שנשאר ממך, אחרי שתרמת את גופך לפתולוגים צעירים, שאפתנֵי ביתור. ממש ברית בין הבתרים כרתת עמם. ובעצם, עוד כאן, ברקיע-העפר הבִּיבָנִי הזה, כולם רצו ממך נתח ולקחו כי טוב, ואני, הצמחונית, מעולם לא ידעתי לקחת ממך נתח, רק לנפנף בכמעט שבינינו כאילו היה איזו מטפחת תחרה. מה שהצחיק אותך, העציב אותך והתמיה אותך בעת ובעונה אחת.
מה שהפתולוגים בטח לא גילו אצלך זה שהלב שלך תקוע בעיניים. גם לי יש צרה ביולוגית כזו. הצרה השנייה היא המצפון, אבל אמרת לי פעם, בהתקף של כנות, שאתה בכלל מקיאווליסט, ומיד השתעלת לאות חרטה שאמרת כך. לכן לא דיברתי על ידך יותר מדי על צמחונות. וממילא, מה כבר אוכל לחדש לך? הרי אשתך ושתי בנותיך טבעוניות כולן, צדיקות ממני בהרבה. רק פעם אחת לא התאפקתי ואמרתי משהו כמו: מי שיש לו מצפון, מרגיש בעולם הזה כמו אורח יקר ומבוזה.
ובכלל, מתי בכלל היה לך זמן למות, עם כל כך הרבה חברים? שהרי תרמת את גופך לאנושות עוד בחייך, הרבה לפני שתרמת אותו לאוניברסיטת תל אביב. שהרי היה גופך מתרוצץ בין כנס ובין הוקרה, בין פסטיבל לבינלאומי. וכל אותו הזמן היה הסרטן מתרוצץ בך בחשאי. ודווקא הוא, הסרטן, מכל ההורים שאולי פנטזת לעצמך בִּמְקום הזוג המקורי שקיבלת בבקו"ם של האבולוציה, דווקא הסרטן היה האימא האחרונה שלך, ויָלַד אותך החוצה מהעולם הזה.