אז מה עושים

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מאשים את ליברמן, אך דומה שאיש לא מתרגש והחיים מתנהלים כבשגרה. מי שבאמת מוטרדים אלו המועמדים, המפלגות וראשיהן. אזרחי ישראל נפשו בחו"ל ובארץ וכבר מתכוננים לעוד יום נופש ביום שלישי ב 17.9.2019 יום הבחירות לכנסת. במדינה אחרת שבה אין עניינים ביטחוניים וחברתיים, היינו אומרים: "אוקי במדינה שבה מה שמשתנה הוא תחזית מזג האוויר באיטיות משעממת, ברור שמערכת הבחירות מנומנמת". כאמור מדינת ישראל, היא מדינה חזקה ביטחונית וכלכלית, אך מוקפת אויבים מחוץ ומכילה אויבים מבית. מחוץ, אנו נמצאים באי ב"אוקיאנוס, מדיני", אוקיאנוס של מדינות שרואות בנו נטל ומקצתן רואות בנו אויב של ממש וכך גם אנחנו. אבל למה אני מדבר על אויבים מבית? אני אומר זאת בעצב רב, מנהיגים ואזרחים מפולגים ומתקוטטים בלי סוף. כדי לשמר את האש, את אש האיבה אנו מחפשים באחרים, אלה שהם לא אנחנו, את האויבים. אנחנו עושים זאת בבית ועושים זאת גם בחוץ. ולמרות כל זאת הבחירות האלה עוברות, כאילו הכל בסדר והחיים "גן עדן". כאילו הכל מעולה וההוכחה לכך, שאזרחים רבים גרים ברמת חיים גבוהה, הכלכלה בצמיחה ואפילו חברות דירוג האשראי מציינות זאת פעם אחר פעם. אנחנו כאן בישראל חיים בניגודיות, מצד אחד "מסודרים", אך מצד שני חשים תסכול ממערכת פוליטית, שמוביליה, הבולטים שבהם, חשודים בפלילים. במדינת ישראל, בילו לא מעט פוליטיקאים ואפילו ראש ממשלה ונשיא, מאחורי סורג ובריח. התמונות הללו מכניסות רוח עזה במפרשי הייאוש. מהצד השני, השיטה הכלכלית בישראל, בנויה על כך שאנחנו האזרחים נוציא כמה שיותר כסף, כולל באשראי, מה שמאותת צמיחה כלכלית ומחזק את תדמיתה הכלכלית של המדינה מצד אחד ומהצד האחר מאפשר לאזרחים רבים מאוד, לטוס כמעט בלי חשבון לחו"ל, לנופש, לקנות מכשירים סלולריים חדשים ועוד ועוד, קניות מענגות, של כאן ועכשיו, שאין בהן חשיבה על מחר. אין חשיבה אבל גורמות סיפוק מידי לכולם וכך, נשמר השקט האזרחי. כל ניסיון למחות יישאר, כעוד ניסיון מחאה שלא צלח... "העכשוויזם", הוא חלק מהתפישה הרווחת של אני הכל יכול, אין צורך לשתף פעולה, "הכסף יענה על הכל". את הסולידריות החליפה ההפרטה הקיצונית, את המחשבה שאין צורך לבטח את העתיד. האשראי מתחזק את גישת החיים הזאת, מתחזק ואפילו מעודד. כך למשל האופנה שמצד אחד ברוכה, האופניים והקורקינטים החשמליים. מצד אחד טוב לסביבה, אך שוב האשראי הנוח מוביל אותנו לפרטי. אני אסע ברכב שלי ולא אחשוב על הסביבה שלי ועל השכל הישר בהסעות המונים. הסעות, שהן עוד הזדמנות לשיתוף פעולה בין בני אדם לטובתם.... אלה גם אלה כאמור, מכניסים את מרביתנו למעיין שלוותנות, אדישות. תחושה שבעצם טוב לנו ואין צורך לשנות את הקיים. ממש כו הסיפור על הטכנאי שתיקן מכשיר רדיו, לא ידע מה בדיוק התקלקל, אך במקרה המלחם שלו נתקע באחד החיבורים והרדיו החל לפעול. כך גם אנחנו, "מסתדר" לנו, אז הכל בסדר.... איך כל המאמר הזה מתיישב עם השאלה, מה עושים בבחירות האלה. בחירות שבהן אנחנו רואים קבוצה משמעותית מאוד של תומכי ראש הממשלה, שאינם חפצים בשינוי וקבוצה בגודל דומה שבוחרת באחר. אל מול הקבוצה הראשונה שבה התמיכה היא במפלגות הימין, הליכוד, הציונות הדתית והחרדים, יש קבוצה זהה בגודלה של תומכי ימין מאוכזבים, מרכז, שמאל וערבים. לא לחינם הערבים נדחקים לפינה, הם מצד אחד מעוניינים בבידול אך מהצד האחר, גם, נאלצים לבצעו בגלל חוסר רצון לשתף אותם בעשייה. אל מול האחדות והדבקות במשימה בקרב תומכי ראש הממשלה בקרב הגוש האחר יש הבנה עמוקה שחייבים להחליף את שלטון היחיד שנבנה כאן במהלך השנים. יש הבנה, אך היא מהולה בתחושה הפוכה, שגם אם לא יודו בה, הנוחיות, "העכשוויזם" והיכולת להשיג כל מה שרוצים עוצרת בעדם להיות רעבים לשלטון. לא אטעה בהרבה אם אומר שדווקא מחוסרי הדיור, אלה שקשה להם כלכלית נשבים בקסמי המנהיג שמבטיח להם פעם אחר פעם שהוא זה שיגאל אותם מהייסורים הכלכליים, כי הוא בעל קשרים עם מנהיגי העולם והוא היחיד שבלם את הגרעין האירני. נעים להם במצוקתם שמישהו מבטיח להם ביטחון איזה אויב רחוק "הקם להורגנו"... בקבוצה שהתארגנה תחת השם "כחול לבן", הבינו את התמונה חלקית. הם הבינו שמה שהם מרגישים, מרגישים רוב אזרחי ישראל, אך לא הצליחו לשכנע חלקים גדולים בקרב האזרחים שיחסי חוץ וביטחון, חשובים ככל שיהיו, משניים לבניית סולידריות חברתית. אזרחי ישראל חייבים להבין שאת משימות הביטחון למשל לא ניתן לבסס על העקרון שהחילוניים והדתיים הלאומיים יתגייסו לצבא והחרדים והערבים יקבלו פטור. אזרחי ישראל לא הבינו שאת בעיית הגיוס לצבא אפשר לפתור באמצעות שרות אזרחי חובה. אזרחי ישראל, לא הבינו שהמיסים שהם משלמים בעודף משמשים להרפתקאות חסרות תועלת אמיתית לציבור כמו למשל דיור למשתכן, השקעות אינסופיות בכבישים וכיוצא באלה. מה שאפשר לומר בכאוס שנוצר שבישראל 2019 לראשונה מזה שנים מחצית מהאזרחים רוצים שינוי, האחרים, החצי השני, גם הם רוצים שינוי, אבל ממשיכים להאמין באמונה עמוקה, שמי שיביא את השינוי הוא ראש הממשלה. הם קיבלו את עמדתו של בנימין נתניהו שרק הוא יכול להנהיג אותם. במצב כזה של חצי חצי, חייבים שוחרי השינוי שהדרך הטובה כעת היא לשתף פעולה, כחול לבן והליכוד, להקים יחדיו ממשלה, מהלך שיכול לשכנע את תומכי נתניהו שהמדינה יכולה לעבוד טוב לא פחות גם באמצעות אחרים. המהלך הזה יכול לעשות שינוי עמוק יותר ולהחדיר את המסר שכדאי לאזרחי ישראל שתהיה תחלופה בקרב מקבלי ההחלטות והמנהיגים, לפחות כל שמונה או עשר שנים. ישראל אחרי עידן המנהיג הנערץ, נתניהו, תהיה טובה לא פחות. האיחוד, נחוץ כעת יותר מכל, האיחוד יפרק את השנאה המלאכותית שנזרעה מלמעלה, מהמנהיגים שרוצים לשלוט. כעת תפקידם להוכיח שהם אחראיים ויכולים לעבוד ביחד למימוש האינטרס הציבורי. לאחר כמה שנות עבודה נייחל להתארגנות מפלגתית מצומצמת, פחות מפלגות שמתמודדות על התמיכה שלנו, אזרחי ואזרחיות ישראל. רגע ועוד הערה אחת קטנה, לנו לאזרחים ולאזרחיות, מעבר לכל מה שכתבתי כאן, לא כדאי לנו, לחשוב שאין אפשרות לשנות. תחשבו על ההזדמנות כעת להשפיע, להבין שכל קול משפיע. לאזרחים שאינם חפצים בפעילות ציבורית ומפלגתית יש הזדמנות נפלאה להשפיע בהשקעה של מחשבה והטלת פתק הצבעה, למפלגה, הגדולה, שהם מאמינים ביכולת שלה להביא שינוי.