במיוחד בימים אלו שאנו נאבקים על קדושת החיים מול אימת נגיף נעלם, שלמרבה הכאב קטל בקרבנו חיי אלפי בני אדם, ומבקש לקטול חיים נוספים, אני מאמץ מפרשת "וַיַּקְהֵל" את קידוש הערכים ולא את קידוש האבנים.
פרשת "וַיַּקְהֵל" מזמנת לנו להציב את הגישה של יהדות, שאינה רואה את גולת הכותרת בקדושה של אבנים ואדמה, אלא יהדות שנכספת לקדושה של החיים ולקדושה של הערכים המוסריים והאנושיים.
בפרשת השבוע פרשת "ויקהל" יש מקום נכבד לציווי של קדושת הערך החברתי: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׁוֹת אוֹתָם: שֵׁשֶת יָמִים תַּעֲשֶׁה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קוֹדֶשׁ, שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן לַה'...לֹא תְּבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם...". (שמות ל"ה 1-3)
לפנינו פרשה, שחשוב ליישם את רוחה, בין אם אתה שומר את כל המצוות כהלכתן תוך נאמנות לטקסיות הריטואלית, ובין אם מדובר באדם השומר בדרכו שלו. עצם העובדה שבכל שבת מתקהלים כל בני התא המשפחתי, מסבים לשולחן וחווים חוויות משפחתיות והשיח הרוחני הערכי הוא אחד מהמנות העיקריות המוגשות לשולחן השבת, יש כאן ביטוי צנוע ורווי ענווה למיצוי המשמעות של מצוות "הַקְהֵל" גם אם אחד מבניה מממש את מנוחת לגוף ולנפש במהלך השבת, כשהוא נתון לקריאת ספר טוב או האזנה למוזיקה אהובה עליו, או בשיחה עם בני משפחה אחרים, וזאת ביום מיוחד, כשכל הזמן נתון בידיו.
רבים לא יסתפקו בהקהל המשפחתי, וימצאו לנכון לממש הקהל בתפילה בציבור בבתי הכנסת. וכמה חבל שלאותם יהודים עקב מגפת הקורונה נערמים היום קשיים וחסרה להם החוויה של התפילה ההמונית בבית הכנסת.
"צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתו יִחְיֶה" (חבקוק ב, 4), ואני הייתי מוסיף - "אִיש בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". יש מי שימצה את ההקהל במישוריות המשפחתית, ויש מי שיראה כיום את גולת הכותרת של הקהל בתפילה בציבור ובלימוד בין כתלי בית המקדש הקטן של עם ישראל - בית הכנסת.
פרשת השבוע מדגישה את מצוות שמירת השבת. האיסור הבולט בפסוק 3 - "לֹא תְּבַעֲרוּ אֵשׁ". אני מאמץ את הגישה, שביום זה בתא המשפחתי, בתא החברתי וגם בתא הלאומי לא נבעיר, לא נצית אש של מחלוקות וריב של שנאות חינם, אלא נשקיע כוחות נפש לחתירה לחיבור ולמשותף בין כל באי התא. ואם ניתן לעלות שלב מעלה, בניסיון לא להצית אש של איבה ומחלוקת במישוריות חברתית. מי שמעלה באווירת בחירות לכנסת תשדיר בחירות, בו מוצג אדם שדעתו הפוליטית שונה כבוגד במדינה, כאיש חמאס ואויב ישראל זו הצתת אש.
כשמרכב, המשמש את קמפיין הליכוד, מושמעת קריאה "שמאלנים מחבלים, שמאלנים בוגדים", הרי בכך למעשה מקיימים את מצוות "הקהל לשנאה ולאיבה" ולא מצוות "הקהל" ברוחה של פרשת השבוע. ראוי שננהל ויכוח פוליטי בלי הדבקת תווית בוגד למי שאינו תמים דעים עם דעות מפלגת השלטון והעומד בראשה.
כששר בישראל אומר, שהאופוזיציה תוקעת סכין בגפו של ראש הממשלה, זו הצתת אש, גם אם אעניק לו נקודות זכות, ואייחס לו רק תקיעת סכין מטאפורית.
הפרשה מדגישה את הציווי של שמירת השבת עם הקביעה "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קָדוֹשׁ". (שמות ל"ה 2). ראוי לשים לב
שהקדושה ניתנת לזמן ולא למקום. כבר בספר בראשית בפעם הראשונה שמופיע המילה קדוש, היא מצטרפת לזמן ולא למקום, וזה כאשר אלוהים בתום מלאכת בריאת העולם מברך את היום השביעי לבריאה, וכלשון הכתוב "וַיְּקַדֵּש אוֹתוֹ". (בראשית ב' 3). קדושת העם אינה באבן אינה במקדש, אינה במקום. הקדושה היא בזמן !!! לקדש בכל עת ובכל זמן את הערך הסוציאלי החברתי של יום מנוחה לאדם עובד.
"בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי - אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרָכְתִיךָ". (שמות כ' 24), אינני חייב להיצמד לאבן מסוימת ולקדשה, לא לבית מסוים ולא להר מסוים. עלי להיצמד לדרך חיים הומאנית אנושית. המתחייבת מהמארג החברתי של התורה, ובכל מקום שאתן ביטוי למערכת הערכים ההומנית אזכה לברכה. אני חש מחויבות לנסות לדבר אל לבה של החברה בימים אלו לא לאמץ את הדרך שעלולה רק להקיז את דמה במאבקים על קדושת אבנים. אני חש מחויבות לדבר אל החברה, שתפנה את כל מרצה למאבקים על דמותה הערכית. אני מסתייג מאלו
שקדושת האבנים היא תמצית ההוויה שלהם, ואני מעדיף את אלו הפונים אל קדושת הערכים החברתיים.
בשמות כ"ה 8 כאשר נתבע עם ישראל להקים את המשכן, מקדים משה ומזכיר את קדושת הזמן, מזכיר את החובה הסוציאלית לשבות ביום השביעי - "יִהְיֶה לָכֶם קוֹדֶש" . יהיה מי שיתרגם את קדושת השבת לתחושת הקרבה שלו לאלוהים ביום הזה, ועל כך יבורך. יהיה מי שיתרגם קדושה זו למחויבות בכל עת להיאבק על דמותה החברתית של החברה, במאבק להשתתת אדני צדק סוציאלי. חברה הנעדרת קטבים חברתיים, וערכי השוויון החברתי מעוגנים בדפוסי קיומה. וכבר אמרו לפני איש באמונתו יחיה.