לעלות ולקפוץ. לעלות ולקפוץ. מטפס על גג של גן ילדים שנהרס ונשאר ממנו רק מקלט. מטפס על הגג וקופץ. מטפס על סתם גגות וקופץ. מטפס על גגות סתם וקופץ. מטפס על עצים וקופץ. מטפס על אותם גדרות של גני ילדים צבועים בצבע שכבר התקלף. לפעמים המכנס היה נתפס בקצה הסורג ואז מגלים שלכח המשיכה יש חוקים משלו. כמו למשל להפגיש את הפרצוף שלך עם הגדר. כשבגרתי רציתי להוכיח שאני כבר גדול. מאחר שלא הצטיינתי בכדורגל - איכשהו נבחרתי בין האחרונים והתפקיד הכי מומלץ עבורי היה להיות שוער. גם בכדורסל לא בדיוק עופפתי או הטבעתי כמו מייקל ג'ורדון. לשחות לא ידעתי, ולשחות לכיוון הקרקעית ללא יכולת לעלות חזרה מעל פני המים לא נחשב ספורט. עם האופניים שלי יכולתי להגיע מקסימום למאפיה באזור התעשיה כך שנשאר תחום הקפיצה. לא לרוחק ולא לגובה שהם ענפים אולימפיים, אלא סתם לקפוץ.
טיפסתי לראש גרם המדרגות של בית ספר התיכון שבו למדתי שש שנים. עשרים מדרגות. טיפסתי עד קצה המדרגות וקפצתי. למה? אולי מתוך שעמום אולי כדי להרשים. את מי בדיוק להרשים? לך תסביר לאורתופד.
בגיל רבע לעשרים אולי עשרה לעשרים ואני כבר חייל. בסך-הכל חייל מפקדה. חייל סוג ג' במקום סוג א' מינוס אולי ב פלוס שמכשיר לוחמים ומפקדים. ממתין מידי חמישי למסדר היציאה. לתדריך הידוע של "לא עולים לטרמפים ויושבים קדימה (אחר כך זה שונה ללא עולים בכלל), להיות בקשר עם הבית כל ארבע שעות". ואז יוצאת ההודעה שהגיעה משאית תחמושת וצריך לפרוק אותה. עד שלא מסיימים לא יוצאים. לתנאי כזה מי יסרב? היום ניתן לקרוא לזה סחר עבדים או הצעה שלא ניתן לסרב לה. אבל אז, מה לא עשינו כדי לצאת כבר ולהגיע לצלחת צ'יפס של בית? למי אכפת שהגב כואב? מורידים את התיק ומתחילים להעמיס. לעלות למשאית ולקפוץ. לעלות ולקפוץ. מרימים ומורידים. ארגזי עץ כבדים עם גושי מתכת כבדים יותר. מי שמע אז על כללי הרמה נכונים. מי שמע אז על בלטים ופריצות דיסק. באותם ימים עוד שמעו מוזיקה בתקליטים, עוד לא ידעו על דיסק חיצוני.
ואז שלוש תאונות דרכים. שלוש תאונות באותו כביש. שלוש תאונות כשאני יושב לצד הנהג.
שלוש תאונות שהנגישו לי מונח חדש בעולם הרפואה - הצלפה. במילים אחרות הגב חוטף זעזוע שאתה מגלה אותו רק שנים לאחר מכן. שלוש תאונות, שלוש שנים של צילומים של בדיקות משרד עורכי דין ורופאים. לא שלא ניסיתי לדבר ישירות עם חברת הביטוח. תמים שכמותי. התקשרתי, העבירו אותי מטלפון לטלפון ובקיצור העיפו אותי מכל המדרגות. אחרי שפניתי לעורכת דין משלי הכל השתנה. חברת הביטוח התקשרו אליי ורצו להיפגש איתי לכוס קפה. הקול היה של אישה צעירה מתחנחנת ומחייכת. הייתי מספיק חכם לשלוח אותה לכל הרוחות.
ביקור ועוד ביקור. רופא ועוד רופא. רופא מומחה אחד שאפילו לא הרים את הראש אליי. אני משלם במזכירות נכנס והוא שואל אם שילמתי. אני מאשר והוא חותם. "אתה יכול ללכת אני אשלח את חוות הדעת שלי". "מה עם בדיקה"? אני שואל. הוא מרים את הראש מהדף. מביע את חוסר שביעות רצונו וניגש לבדוק אותי. בדיקה של חצי דקה וחוות דעת שלא קשורה בכלל לטענות הרפואיות שלי. הוא חותם את הפגישה בכך שניתן לקבל קבלה אצל המזכירה. זה נגמר בפיצוי כספי שהלך כולו במשבר הפיננסי של 2008. זה והאפשרות לתבוע בעתיד.
בגיל שלושים וחמש בן אדם מחליט לסגור פערים. שנים שהוא צופה בסרטי אקשן ומלחמה. גיבורים עם סרט אדום על הראש. גיבורים שמוציאים קליעים מהגוף עם סכין קומנדו שחיממו על להבה דולקת. באחד מהטיולים השנתיים אני מגיע לעיר תיירות ערבית בצפון וקונה לעצמו סכין כזו. היא זרוקה איפשהו אצלי. מה בדיוק אפשר לעשות עם סכין שלא חותכת עגבנייה לסלט כמו שצריך. בקיצור שנים של גיבורים כמו ואן דם וסטיבן סיגל ואני מחליט שאם כבר לחטוף מכות אז גם קצת להחזיר. הולך ונרשם לחוג הגנה עצמית וטקוונדו. אמאמא שתי בעיות - החוג מורכב בעיקר מצעירים בני עשרה, ושתיים הגב שלי לא משהו. בכל התרגילים אני מנסה להילחם נגד נערים יותר מהירים ממני ויותר חזקים ממני. ואז המדריך ריחם עליי והעביר אותי להתמודדות מול אישה. אחרי קרב אחד העדפתי לחזור לצעירים. נראה לי שהם ריחמו עליי יותר. זה נכנס איפשהו בין חוליה ארבעים ושתיים לחוליה ארבעים ומשהו. מי חשב שיש לנו כל כך הרבה חוליות בגוף.
לך תסביר לגב שלך שבגיל ארבעים הוא יפתח לעצמו עצמאות וחיי כאב משלו. שתשקיע כמה אלפים טובים בלחפש לעצמך מזרן מתאים לגב ולגלות שעיקר העניין הוא, האם אומרים מזרן או מזרון. שהכרית לא משנה ושסדרת הטפולים לגב בכללית מושלם עשו את חשבון הבנק של הכללית ליותר ממושלם. לנסות טיפולים שונים ומשונים. כירופרקט שהוציא לי מהגב קולות שאפילו הגב שלי נבהל מהם, טיפולי תנועה במים תנועה בלי תנועה וחסר רק תנועה באוויר. אתה יושב במטוס וזורקים אותך משם בלי מצנח, או הגב מסתדר או שלא, מקסימום חוזרים. לקום מוקדם בבוקר עם שיר אחד בגב. לקום מוקדם כדי להפעיל הרצה לגב. כדי להגיע לעבודה עם פחות כאב. להגיע לרופא מומחה אחרי שלל C.T או M.R.I ושלל מרעין בישין ולצאת עם הבשורה הגדולה. תגיד תודה שאתה עוד הולך. אבל בלי לקפוץ. האמת, צודק.