פרשת "בראשית", הפרשה הראשונה בספר התורה, מסתיימת במתן מידע היסטורי חשוב בפרק ד' פסוקים י"ט-כ"ב, בהם צוין מידע רב חשיבות לפיו עָדָה, רעייתו של לָמֶךְ, ילדה את בנה הבכור יָבָל, שהוא "הָיָה אָבִי כָּל יוֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה". לאחר שקיבלנו את המידע מי הוא אבי חברת הרועים בשחר ההיסטוריה טרם נוצרו עמים וגבולות טריטריאליים, אנחנו מתוודעים למידע נוסף, שעדה ילדה גם את בנה השני, יוּבָל, שהוא "אָבִי כָּל-תּוֹפֵשׁ כִּנּוֹר וְעוּגָב", אבי חברה אנושית ללא סממנים לאומיים, שהתקיימה מיצירת כלי נגינה והתמסרות לנגינה ולמוזיקה.
ללמך הייתה אישה נוספת, העונה לשם צִלָּה, שילדה את הבן תּוּבַל קַיִן, שהיה אבי כל "לוֹטֵשׁ כָּל-חרשׁ נְחוֹשֶת וּבַרְזֶל". כלומר, אבי חברה בשחר ההיסטוריה, שקיומה הכלכלי התבסס על חציבת ברזל ונחושת מהאדמה ותעשיית כלים מתכתיים שנתנו מענה לצרכיו של האדם ולצרכיה של החברה.
דרך אגב צוין, שצִלָּה ילדה גם בת ושמה נַעֲמָה. הפרט היחידי שנמסר לנו, שהיא אחותו של תּוֹבֶל-קַיִן. כאישה אין לה כל תפקיד היסטורי, כמו ששמור בתיאורים במקרא לאחיה. היא רק בת. בציון העובדה שהיא אחות של אח בזה הסתיימו כל תפקידיה.
הדברים שיאמרו להלן, אינני רוצה שהם יתקבלו כהתרסה או כאמירת נגד. חשוב לי, שההתייחסות לנכתב תהיה מתוך הבנה, שכל מה שעלה על הדף נכתב רק מתוך נימת כאב של מי שאוהב את ספר התנ"ך וכל מה שנכתב הוא בעד ולא נגד.
כואב לי לקרוא בפרק ד' בפרשת "בראשית" את השיר הראשון במקרא, שיר הקשור בדמויות של עדה וצלה, שהן שתי נשותיו של גבר אחד השר להם שיר, שהאמצעי האמנותי שלו מבוסס על תקבולות נרדפות. "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי" מקביל ל"נְשׁוֹת לֶמך הַאֲזֵנָה אִמְרָתִי" וההמשך - "אִיש הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" מקביל ל"וְיֶלֶד - לְחַבּוֹּרָתִי".
מצערת נימת היהירות הבוטה וגסת הרוח של גיבור השיר בשיר הראשון בספרות המקראית, המופיע בספר בראשית פרק ד' פסוק כ"ג. קשה לקבל שיר, בו מבליט גבר את כוחו ואונו מול נשותיו. ואף מתגאה במעשה של הריגת איש ואפילו הריגת ילד עקב פגיעה קלה בגופו.
מתן ביטוי לאוטוריטה גברית באמירה בוטה "אִישׁ הָרְַגְתִּי לְפִצְעִי" ובקינוח: "יֶלֶד - לְחַבּוּרָתִי" אסור שיהיה לה מקום בשירה המקראית. מצער מאוד העדר גינוי נמרץ לדברי היוהרה של הגבר המדבר לנשותיו. יותר חמור היא ההתפתלות הפרשנית המנסה להבהיר
מדוע נכנס השיר הזה לספר, שכל כולו מעוגן על נדבכים המקדשים את החיים. קדושת החיים של ספר הספרים מחייבת שלילת צירוף השיר לפרשת "בראשית". אינני יכול לסיים את דברי בלי להעלות את השאלה מדוע נוסף פסוק כ"ד, המעלה את היהירות הגברית של המשורר על שרטון עוד יותר מדמם באכזריותו - "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קַיִן וְלָמֶך שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". השיר הזה היה חייב לקבל גינוי חריף בספר, שכל מהותו מאופיינת בקדושת החיים.