עתידה ועוצמתה של כל מדינה מופקדים בידי מערכות החינוך שלה: בתי הספר, האולפנות, האוניברסיטאות, הישיבות, מכוני המחקר וכל שאר הגורמים העושים במלאכת הלמידה וההעשרה של דורות העתיד שלה. בשל כך המורים, המחנכים וכל העוסקים במלאכה מקודשת זו ראויים לענוד על ראשם את נזר ההוקרה והכבוד מאת החברה והנהגתה. כדי להיות ראויים לתואר ולהוקרה הללו חובה על סגלי ההוראה להכיר בשליחות הנעלה שנוטלים על עצמם לעתידה וחוסנה של המדינה, לפעול בה בתבונה וברגישות הראויה ולא לנצל את כוחם לרעה.
מערכת החינוך בישראל הופקדה ביודעין מיום הקמתה בשבי בידי ההסתדרות הבולשביקית בתקווה שכך תהיה "נשלטת" בידי הממשלה אשר תפעל לקידומה, שגשוגה והצלחתה לחנך את העתודה של החברה לדורותיה. ברם למרבה הצער כמו בהרבה תחומים התהפך הגלגל ו"הגולם קם על יוצרו". הסתבר לכל הממשלות כי נעשה מקח טעות כאשר הפקידו את המערכת בידי "גופי שררה" מופקרים ונטולי אחריות שבשם הדאגה לציבור המורים, אוחזים הם בגרונה של המדינה ושל אזרחיה, ונהוגים בהם ככל העולה על רוחם.
כדי להמחיש ולקבע את כוחם עליהם להטיל אימא מתמדת על ציבור ההורים (ועל החברה כולה) הם "חייבים" בכל שנה ב-1 בספטמבר להנחית "תזכורת שנתית" על-ידי העמדת דילמה וספק: האם תפתח שנת הלימודים במועדה? בנוסף להפגנת הכוח הזו מתלווה מאבק הורדת ידיים בין שני ארגוני המורים המתחרים בניהם להוכיח מי קיצוני יותר, מי שרלטן יותר ומי אכזר יותר. ולמרבה הצער אנו נאלצים להסתגל למציאות: שמשרד החינוך והממשלה מסורסים ועומדים חסרי אונים מול הכוחנות והאלימות של ארגוני המורים.
כל מי שעיניו בראשו ומייחס משקל וכבוד לסגלי ההוראה שואל עצמו בכל שנה הכיצד ייתכן שאין בנמצא בתוך אלפי המחנכים (מנהלים ומורים), אנשים אמיצים ועצמאיים אשר יקומו ויאמרו: די לחרפה הזו, די לתופעה אנטי חינוכית זו. הטובים שבהם יודעים ידוע היטב כי הדאגה האמיתית של ראשי הארגונים, אינה מערכת ההוראה ועתידה. הדאגה היא לעצמם ולמעמדם ובמקרה הטוב גם כדי לתת גיבוי וחסות למורים סוררים ולאלו המדורגים בתחתית סולם ההוראה. תמיד נגד המערכת ונגד משרד החינוך.
אין זה סוד או המצאה כי הפתרון לכך הינו מאבק עיקש וחסר פשרות נגד הארגונים הכוחניים הללו אשר "שכרון הכח" העביר אותם על דעתם ואשר קידשו את המלחמה בממשלה כמטרה מתמדת. אין יותר הגיוני וצודק כי הגורם הנושא באחריות הוא ורק הוא זה הרשאי וצריך לאחוז בערוצי הניהול. הוא זה אשר (סוף-סוף) צריך וחייב להכין תוכנית אב ארוכת טווח אשר תציב את מערכת החינוך על המסלול המוביל לאתגרי העתיד ואשר תבטיח את עתיד החברה והמדינה כמדינה מתקדמת ונאורה.
לצורך המחשת החידלון וחוסר המעש של ארגוני המורים, די לבחון בעיה חינוכית ומוסרית ממדרגה ראשונה, הגורמת דאגה ואכזבה מתמדת לאלפי משפחות בישראל. בעיית הנשירה והפליטה של תלמידים מתוך המערכת במהלך שנות הלימודים. היה ראוי שארגוני המורים יפגינו את כוחם ויכריזו "מלחמה" נגד הנשירה והפליטה של תלמידים מכיתותיהם. ראוי שיציבו בפני המנהלים והמורים את האתגר החינוכי והמוסרי "להילחם" על כל ילד ותלמיד, לתמוך בו ולעודדו עד לשילובו המלא בכיתה. מה יותר חינוכי ומוסרי מזה? אך כאמור משימות כאלו הן בעיות בלעדיות של משרד החינוך בלבד! ולמה שהארגונים "יתערבו בתחומים לא להם"?
לכל אלו אשר יקומו לטעון בעד "הזכות לייצוג עובדים" והצורך בארגון עובדים שיבטיח את זכויותיהם, אומר: כל עוד שהתרבות הקיימת עיקרה הפגנת "נגד וכוחנות" מול הממשלה השלטת ונגד משרד החינך ועובדיו יש לחוקק חוק "בוררות חובה". זה יבטיח רגיעה, הידברות ופשרה מחד-גיסא, ומאידך ימנע פעילות כוחנית, בריונית וחד-צדדית מצד הארגונים. פתרון מעין זה ייתן ויאפשר לכל הגורמים יכולת לתכנן לטווחים ארוכים שהם התנאי ליכולת לגבש ולכוון את מערכת חינוכית שתהיה צופה פני עתיד.
השארת המציאות הקיימת תבטיח מאבקים בלתי פוסקים על כל נושא שיראה ליושבי ראש הארגונים ראוי ומזדמן (כל אחד לפי תורו), היא תותיר את משרד וחינוך והממשלה מסורסים וחסרי אונים, ונורא מכל את מערכת החינוך קפואה על מקומה. והעתיד מי יישורנו.