את אחד הקטעים היפים על-אודות זקנה קראנו בשיעור ספרות ב"תהילה" של ש"י עגנון. אהבתי את דמותה היפה כפי שהציגה הסופר: "זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם, צדקת הייתה וחכמה הייתה וחיננית הייתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום" ("תהילה" ש"י עגנון). בימי המשנה, בימים קדומים היה כבוד רב לזקנים שבשבט. רבי אלעזר בן עזריה היה כבן שמונה עשרה בעת מינויו לנשיא (ועל-פי התלמוד הירושלמי - 16 שנה), וכאשר התייעץ עם אשתו אם להיענות בחיוב להצעה שניתנה לו להיות נשיא על ישראל, ענתה אשתו שאין לו שערות לבנות של זקנה, וראוי לדרשן להיות עם שערות לבנות ולהראות זקן. באותו יום שאמרה לו אשתו כך גדלו לו כשמונה עשרה שורות של שערות לבנות בדרך נס. "הרי אני כבן שבעים שנה" (משנה ברכות א:ה). אבל היום לא צריך אדם להיראות זקן כדי שיכבדוהו. בימינו יש כבוד רב יותר לצעירים. וכך כתב פרופ' יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר: "פעם הייתה חשיבות לראש החכם - והיום יש חשיבות לטלפון החכם, פעם הילדים היו באים אל הזקנים כדי ללמוד מהם את חכמת החיים - והיום הזקנים באים אל הילדים כדי ללמוד מהם את סודות הטלפון" (ע' 34, מתוך הספר "לאן נעלמה קנגורו תום"/ יצחק זמיר). ועל כך נאמר בפרקי אבות: "הלומד מן הקטנים, למה הוא דומה - לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגיתו, והלומד מן הזקנים, למה הוא דומה - לאכ ענבים בשלות, ושותה יין ישן" (רבי יוסי, פרקי אבות ד, כ). נושא הזקנה מעסיק לאחרונה רבים ורבות. הימים השתנו, היחס בין הדורות השתנה והזקנה כבר אינה מה שהיתה. אם פעם באו אל הזקנים לבקש עצה - זקנים היו מבני חמישים ואפילו פחות - הרי שהיום כמעט שלא נמצאים כאלה. צעירים מוצאים פתרונות בעצמם. אבל כיום מוצאים הכל באינטרנט. גם את עצות הזקנים. ומה שנשאר ל"זקנים", או למי שרואה עצמו בדרך זו, להעסיק עצמם בעוד תחומים ובעוד עשייה, שהרי שישים למשל זה הרי ארבעים החדש ובני שישים עושים ויוצרים ומתחילים קריירות חדשות בעזרתן הם פורחים. אך הפחד קיים. יש שהפחד בולם ויש שהוא ממריץ לעשות. חיפשתי ומצאתי שירים על הזקנה מצד ההשראה והיתרונות שבה: כי אפשר לשקוע בה ואפשר להמריא ולעשות. אביחי קמחי מתוך הספר "לא הלכתי לטיפול" אֲנִי מִתְקָרֵב לַזִּקְנָה חָכָם יוֹתֵר מִשֶּׁהָיִיתִי וּבוּר כִּמְעַט בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה עָלַי לַעֲצֹר וְלִשְׁקֹל אֶת חַיַּי אִם אַמְשִׁיךְ כָּךְ לֹא יִוָּתֵר זְמַן לְתִקּוּן וְאִם נִדְרָשׁ תִּקּוּן עָלַי לְהַתְחִיל כָּעֵת יֵשׁ בִּי בֶּהָלַת כְּתִיבָה זֶה מַעֲשֶׂה נַפְשִׁי. (ע' 89) המעוף של המשוררת רבת הפנים, יפעת גדות מתוך ספרה "בתוך הרעש הגדול" בינתיים אֲנִי רוֹצָה להקנות מַשְׁמָעוּת לַשָּׁעוֹת הַמֵּתוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, לְרִגְעֵי הַלֵּאוּת שֶׁל הַגּוּף. אֲנִי רוֹצָה לְעוֹרֵר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל מָחָר, לִשְׁתֹּל בִּי תְּשׁוּקָה אֶל הַדֶּרֶךְ וְגַם כְּשֶׁאֲנִי בְּשׁוּליה לִרְצוֹת, בְּלִי כְּנָפַיִם, לָעוּף. ומה עושים עם התבגרות הגוף? מחפשת ספונסר/ לאה צבי דובז'ינסקי הייחודית מְחַפֶּשֶׂת סְפּוֹנְסֵר / לְהַחְלָקַת קְמָטִים לְהָעִיף אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת לַזֶּבֶל/ לְהַעֲמִיד חָזֶה לִמְתֹּחַ בֶּטֶן לְלֹא מְתִיחַת כַּרְטִיס אַשְׁרַאי, לְמַלֵּא בְּקָעִים לִמְתֹּחַ כְּעָסִים לִצְעֹד בְּגָאוֹן כְּשֶׁעַל חָזִי הַמְּשֻׁפָּץ רָשׁוּם שִׁמְךָ / בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה, אֵלֵךְ לְכָל הַפְּתִיחוֹת וּלְכָל הַסְּגִירוֹת אָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לַיָּדַיִם אֲשֶׁר יָצְרוּ אוֹתִי מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ זוֹ הַזּוֹהֶרֶת המחפשת חָתָן / וְצוֹעֶדֶת בְּאֹשֶׁר כָּל הַדֶּרֶךְ לַבַּנְק, אֲחַיֵּךְ בַּשִּׁנַּיִם בּוֹהֲקוֹת אֲשֶׁר יַכּוּ בַּסַּנְוֵרִים אֶצְבַּע לִבְלוֹנְד פְּלָטִין / אֲשַׁרְבֵּב שְׂפָתַי אֶהְיֶה פאם פָּאטָאל בְּגוּף מְשֻׁפָּץ פֶּסֶל גְּבוּרָה עַד הַשְּׁבִירָה. ואת היתרונות המיוחדים ל"זיקנה" פורשת בפנינו המשוררת הצעירה נצחית, אירית קדם: המשוררת אירית קדם - דבר האישה ה"קשישה". אָז מָה אִם בְּגִילִי אֲנִי שָיֶכֶת לַקְּשִׁשִּׁים וּכְבָר דָּבְקוּ בִּי כָּל מִינֵי מַרְעִין וְגַם בִּישִׂין? גַּם הַקְּמָטִים קְצָת הִתְקַמְּטוּ צַוָּאר, פֶּה וְעֵינָיִם, אֲבָל קִמְטֵי הַנֶּפֶשׁ הִתְיַשְּׁרוּ לִי בֵּינָתַיִם. וְיֵשׁ לִי נִסָּיוֹן גָּדוֹל וְיֵשׁ לִי גַּם שַׁלְוָה, וְאֵין לִי כְּבָר מַחְזוֹר וַאֲנִי פֹּה מֵאַהֲבָה. כִּי הַיְּלָדִים גָּדְלוּ, וְהַנְּכָדִים, יִהְיוּ בְּרִיאִים אַחֲרֵי בִּקּוּר קָצָר תָּמִיד חוֹזְרִים אֶל הַהוֹרִים. וְיֵשׁ לִי כֶּסֶף בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁאֵין לִצְעִירוֹת, וּבַעַל מְשֻׁחְרָר שֶׁלֹּא יִגְרֹם לְשׁוּם צָרוֹת. וּבְקִצּוּר יֵשׁ לִי הַכֹּל - אוּלַי דַּי וְהוֹתֵר, לְהִתְקַבֵּל לָעֲבוֹדָה כִּי מִי מַתְאִים יוֹתֵר - הַבַּחוּרָה הַצְּעִירָה עִם מִינִי וְme too, עִם כָּל הַהֶרְיוֹנוֹת, הַדִּכְאוֹנוֹת וְהַטָּאטוֹ, אוֹ סבְתָּא'לֶה כָּמוֹנִי, קְשִׁישָׁה מֵאֲחֵרוֹת - אָז קְחוּ אוֹתִי לְרֵאָיוֹן לִפְנֵי הַצְּעִירוֹת! לְהִתְרָאוֹת גילנות שָׁלוֹם סוֹבְלָנוּת!! .. ויש שהבגרות מרחיקה ויש שהיא מקרבת ומעדנת: ציפורה בראבי/חיבורים אֲנִי מַבִּיטָה בְּךָ וְרוֹאָה אֵיךְ הַקְּמָטִים שֶׁנֶּחְרְצוּ בְּפָנֶיךָ בְּפָנַיי הֵם בֵּינֵינוּ שְׁבִילִים שֶׁמְּחַבְּרִים