ישנה אימרה ידועה שלפיה אין מנצחים או מפסידים במלחמה. שם, בשדה הקרב, כולם מפסידים: ההרוגים, הפצועים ואפילו אלו שלא נפגעו בגוף אלא בנפש. בספורט לעומת זאת זהות המנצח ברורה. מי שכובש יותר שערים מנצח בכדורגל. מי שקולע יותר סלים, מנצח בכדורסל. מה שקרה במשחק הדרבי האחרון בין מכבי להפועל בעיר תל אביב הוא עוד הוכחה שאנחנו, הישראלים, הפכנו את האלימות לנורמה. הפכנו את הכדורגל לזירת קרב. כמו במלחמה. לא משנה מי ניצח או הפסיד. ממש כמו במערכון הידוע של הגשש החיוור שבו הקהל רוצה לקבוע מי יהיו השופטים ומה תהיה התוצאה. הפיכת האלימות לנורמה במגרשי הכגורגל היא רק בבואה של החברה. אנחנו, הישראלים, שומעים, רואים וקוראים מדי יום על אלימות בכבישים, אלימות בחברה הערבית, פגיעה פיזית בצוותים רפואיים ויציאה לרחובות של מפגינים (מתנחלים, ערבים, דרוזים, אתיופים, נכים והרשמה עוד ארוכה) תוך מעבר בוטה על החוק, על הנורמה והכללים המעצבים חברה בריאה. בגופה ובנפשה. שלא נטעה: זה לא שלא הייתה פה אלימות לפני חמישה או שישה עשורים. רק שאז היא הייתה מוצנעת יותר. גם אז הציבור הדומם הסתייג ממנה. היום היא פשוט מביטה אלינו מכל עבר: בטלוויזיה, ברחוב, ברשתות החברתיות, במגרשי הכדורגל. אנחנו רואים, מביטים, מבינים, מסתייגים, אולי גם מגנים וממשיכים הלאה. אתם ודאי שואלים את עצמכם מה ניתן לעשות? ובכן ניתן. והרבה. קביעת נורמות של חברה אנושית היא עניין של הסכמת הרוב. בחברות שחיות בדמוקרטיה ייצוגית, כמו בישראל, הנורמות הללו מתורגמות לפעמים לחוקים. הבעיה עם החוקים היא לא בהכרח היותם טובים או רעים, מתאימים או לא מתאימים (הפרשנות היא תמיד סובייקטיבית, קרי בעיני המתבונן. הבעיה עם החוקים היא שצריך לאכוף אותם. משילות משמעותה יכולתו של הריבון, כלומר המדינה, שהיא הגוף היחיד שמוסמך להפעיל כוח, לממש את ריבונותו. ובכן, בעיני לא מעט קבוצות שחיות בישראל, בשני העשורים האחרונים (ואולי גם קודם), השלטון המרכזי נתפס חלש: בביצוע צווי הריסות בנייה לא חוקית (תזכרו מה קרה בפרשת יעקוב אלקיעאן, הבדואי מאם חיראן בשנת 2017), באכיפת צווי חירום בתקופת הקורונה (זוכרים את החרדים מבצעים טיש של המונים בזמן הסגר) וכמובן גם בתוך מגרשי הכדורגל. וכל זה, בלי שהזכרתי את השיח הפוליטי בישראל. הרשימה עוד ארוכה, אבל המסר מובן: משילות חלשה, בין אם במכוון וביו אם לאו, מייצרת ואקום. את הואקום הזה ממלאים שחקנים ובמקרה של הכדורגל, האוהדים בהתנהגות שמייצרת נורמות חדשות. בישראל אלו הן נורמות של גזענות, עויונות, שנאת האחר ואלימות. בכדורגל, למשל, אוהד יכול לשיר שירים לקבוצו האהובה. בפועל רוב המשחק האוהדים מקללים את שחקני היריבה ומשתמשים במילים שמבטאות גזענות, שנאה והסתה. בבלומפילד, באוקטובר 2022, זה הגיע גם לאלימות פיזית של זריקת אבוקות והשלכת כדורים מהיציע. כל זאת כאשר הריבון, במקרה זה שופט המשחק, נותן לאספסוף להכתיב את הכללים. בשורה התחתונה, נרמלנו את האלימות. ובאלימות אין מנצחים. רק מפסידים.