אינני מבין איזה טעם ראה עידן יוסף לספר לנו שאיתמר בן-גביר בהגיעו ללשכתו בשכונת שמעון הצדיק בירושלים ומצא בה תוהו ובוהו שחוללו ערבים המתנגדים לנוכחות היהודית בשכונה - שלף את אקדחו (אותו הוא נושא ברישיון דרך קבע בגלל האיומים על חייו) וטרח להבהיר לכל הנוכחים שאין בכוונתו לעזוב ויש בכוונתו להגן על חייו במקום. איננו בוחנים כרגע את טיב השיקול הביטחוני שעשה או את סיכוייו לשרוד אם היה נתקף ע"י ההמון; סביר שהיה אופטימי מדי לגבי יכולתו להתמודד. השאלה שעל הפרק היא במה שונה התנהגותו מזו של כל ישראלי נחוש בנסיבות דומות, אם החליט לעמוד על זכויותיו? לדעתי, שום הבדל.
ואם כך על מה הרעש?! על מה המהומה?
נראה שהפרסום לא נועד לספר לציבור על אירוע שכיח למדי וסביר מדי במקומותינו. הוא כוון להבליט את בן-גביר כיוצא דופן - כחלק מסיפור מעשייה שבאמצעותו מנסה התקשורת המגויסת לעצב "דימוי-מפלצתי" - תוקפני, אלים, ומלבה יצרים - בדעת הציבור הישראלי, כחלק מהפוליטיקה השחורה והמשחירה שקיבלו הבחירות בארץ בשנים האחרונות; אלה הם הבל ורעות-רוח. בן-גביר פועל נכון, מבצע מהלכים ראויים, עובד קשה ותופס את מקומו בתודעה הציבורית בזכות אלה.
מול גנץ הרופס ולפיד המניפולטור וזחוח הדעת, ניסיונות נואלים אלה כושלים בגדול. ככל שימשכו, כן יחזקו את מעמדו - מפני שהוא הייצוג "הדווקאי" הטוב ביותר של הימין הקשה מול השמאל התבוסתני. בכך הוא עולה כיום על נתניהו וסמוטריץ'; הראשון - מפני שהוא מדבר מעט מדי על רצונותיו, כוונותיו ותוכניותיו המעשיות, והשני - מפני שהוא נוהג כפי שנהוג היה לכנות זאת בגלות פולין -"שייגץ", דהיינו פרא-אדם. בן-גביר הרבה יותר עממי, פתוח ומדבר מדם ליבו - והציבור מבין שפה זו ומזדהה איתה.
כאמור, בפועל משיגים ניסיונות נואלים אלה תוצאה הפוכה לרצון יוזמיהן ובן-גביר וסמוטריץ' הפכו למפלגה השלישית בגודלה במערכת הבחירות הנוכחית. השמאל וה"פוריטנים" הקבועים שלו אינם קולטים עדיין שעבור הימין כל מי שנרדף על-ידם או מבוקר בצורה בלתי רציונלית או מידתית, הופך לאלתר למי שזקוק לעזרה, הגנה וחסות. ככל שהרדיפה חריפה ודיס-פרופורציונית יותר, התוצאה שהיא משיגה חזקה יותר אך במגמה הפוכה. אם עאידה תומא סולימאן יכולה להיות ח"כית - בן-גביר בדרך להיות יו"ר הכנסת, ובצדק.
שום חברה נורמלית אינה מוכנה לקבל הטפות מוסר מרגיעות ו"מוסרניות" כתחליף לתוצאה אפקטיבית של שימור ושיפור ממשיים באיכות החיים. שום הסבר תאורטי אינו מנמק באופן רציונאלי את העדר המשילות במרחבי המגורים של הבדואים בנגב. נתניהו, בנט, ולפיד כשלו כולם בשאלות אלה כישלון חרוץ. שרים בממשלה - כל ממשלה - נושאים באחריות כפולה: אחריות ישירה לפעילות משרדיהם ואחריות קולקטיבית לתפקודה של הממשלה כולה. על-כן כל הכישלונות בתחום ביטחון הפנים אינם רק של השר לביטחון הפנים אלא גם של ראש-הממשלה והממשלה. בן-גביר מבין זאת היטב ומתייחס לכך ברצינות ובנחרצות רבה. לכן, גם כאשר אני אם חולק אני מדי פעם לפעם על סגנון הדיבור בו הוא משתמש, האכפתיות דאגתו האמיתית לציבור והנימרצות שלו מחפים על כך עשרת מונים.
יתכן שאיתמר החל את מסעו הפוליטי כדמות מפוקפקת לפחות בעיני השמאל-מרכז. אולם אחרי עידן מפלגת ה"קונגלומרט" וההתנהלות המופקרת של ראשיה, במיוחד של לפיד, יכולתו לעמוד בלחץ התקשורתי, יוזמותיו, שפע היוזמות והאנרגיות שהוא מוכיח וכאמור ה"דווקאיזם" - הם כליו הפוליטיים הטובים ביותר. התחזקותו אינה משנה רק את המאזן הבינגושי, אלא משפיעה גם על המאזן בתוך גוש הימין שסממני ההסתייגות שמפזר נתניהו בהתנהלותו כמנהיג עממי מעבירים לצידו יותר ויותר אנשי ימין. רוב הציבור קץ במשחק "החרמות" ורבים תומכים עתה במי שמוחרם ע"י גופים פוליטיים שמיצגים יריבות מהותית ובעצמם רחוקים מלהיות "טלית שכולה תכלת".
איתמר בן-גביר מגלה רגישות והבנה לתחושות חוסר הביטחון של הציבור בתוך שטחה הריבוני של ישראל. הוא מכוון לאוזלת היד של הממשלה, המשטרה, בתי-המשפט, משמר הגבול ולמעשה של כל מי ומה שמופקד על ביטחון האזרחים בכל תחום מחיינו. כעו"ד וכמי שנתקל לא מעט במוסדות ובגופים הכושלים הללו, הוא מבין היטב את המצב ומכיר מקרוב את הכוחות האחראים לו. לכן, סביר שחלקים לא מבוטלים בציבור רואים בו סיכוי טוב לפתרון או לפחות לשיפור משמעותי.