בטיוליי בסופי שבוע, אני נתקל לעיתים קרובות בכלבים משוטטים. לא פעם נמלטתי מכלבים מפחידים ומספר פעמים חוויתי סכנת חיים ממש. כלבים משוטטים מאיימים לא רק על בני אדם אלא גם על בעלי חיים אחרים כולל על חיות בר מוגנות שבסכנת הכחדה. בעבר אפשרו לפקחים לירות בכלבים אלו, אך בשנים האחרונות הנוהג הזה הופסק לטובת שיטות פחות אלימות ומסתבר שגם פחות יעילות. התוצאה היא שאוכלוסיית הכלבים המשוטטים בישראל גדלה והגיעה לעשרות אלפי פרטים. אין מחלוקת שצריך לדלל את אוכלוסיית הכלבים המשוטטים, הוויכוח הוא רק על השיטה.
מומחים ממליצים ללכוד את הכלבים ולעקר אותם, לאמץ את אלו שניתנים לשיקום ולבצע המתת חסד בשאר, אבל אפילו בישראל המתקדמת והעשירה זה לא ממש עובד. במהלך השנים התאספו בחברון וסביבותיה המוני כלבים משוטטים שחיים בלהקות, מציקים לתושבים ומסכנים את שלומם. כבר בשנת 2014 דנה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת בראשות מירי רגב ב"תופעת כלבי בר משוטטים בקריית ארבע - חברון" והמליצה על הקצאת 400,000 שקלים לטובת טיפול בבעיה, אך מאז זו רק החמירה.
לפני פחות משנה פורסם סרט מצמרר שמראה ילדה כבת 10 מקרית ארבע מותקפת על גדר הישוב על-ידי להקת כלבים. גם עירית חברון הערבית נאבקת במכת הכלבים ללא הצלחה וראש עיריית חברון "תייסיר אבו סנינה" הציע לתושבים תשלום של עשרים שקלים על כל כלב משוטט שיחסלו. ההצעה והיענות התושבים לאתגר, עוררו זעזוע עמוק וזעם אצל רבים בישראל וראש עירית חברון נסוג במהירות וטען שההצעה הייתה בגדר הלצה.
אין חולק על כך שבעיית הכלבים המשוטטים היא בעיה חשובה שדורשת טיפול ואין ויכוח שאחריות ראש העיר לדאוג לתושביו. ברור גם שבניגוד למצב בישראל, לרשות הפלשתינית ולעיריית חברון אין אמצעים ללכוד ולעקר את הכלבים. בנוסף, כלב נחשב בעיני מוסלמים רבים לחיה טמאה ואימוץ כלבים אינו מקובל אצלם. לו אבירי המוסר המזועזעים היו מתנדבים להגיע לחברון ללכוד את הכלבים ולאמץ אותם סביר להניח שתושבי חברון היו מקבלים זאת בברכה, אבל זה כמובן לא יקרה. בנסיבות הללו הריגת הכלבים המשוטטים בחברון נראית כפתרון הגיוני ואולי יחיד. אז מה כל כך מזעזע בהצעת ראש העיר?
זעזוע הוא טלטלה רגשית פנימית שאנו חשים לנוכח מעשים מעוררי סלידה כגון אכזריות קיצונית או התעללות בחסרי ישע. אצל רובנו מדובר בתחושה נדירה ואוטנטית אבל ישנם מזדעזעים מקצועיים ש"זעזועם אומנותם". הציבור הערכי הזה מתאפיין בדחף קבוע ובלתי נשלט להזדעזע פומבית ולנפנף במוסריותו בעיקר בעניינים שאינם נוגעים לו. ואכן, אין כמו הבעת זעזוע כדי להעביר רטט נעים בגו מוסרי. אקט הזעזוע מעניק למזועזעים לא רק סיפוק רגשי אלא גם תחושת עליונות מוסרית. הבעת זעזוע כזו משמשת גם מעין תעודת זהות קולקטיבית שמבדילה את "בני האור" המוסריים, מאתנו "בני החושך" המרושעים.
עולם אוטופי הבעת זעזוע נפוצה בעולמם של אידאליסטים תמימים שחיים בעולם אוטופי שבו שוררים ערכים מוחלטים וצדק אבסולוטי. בעולמם הדמיוני של ה"מזועזעים בע"מ", לכול בעיה יש פתרון וכול שימוש באלימות הוא בלתי נחוץ ובלתי מוסרי. אבל יותר מכול הבעת זעזוע היא מכשיר של טרור מוסרי ונשק פוליטי רב עוצמה, שמשמש לצבוע את מתנגדיך באור שלילי, להטיל בהם מום מוסרי דמיוני וכך להפעיל עליהם לחץ. צריך להודות שזעזוע, כמו יופי, הוא בעיקר בעיני המסתכל וכפי שנהוג לומר, "מה שמזעזע מכאן פחות מזעזע משם".
כך ה"ירי הטועה" בחברון שפגע בראשה של תמר אהרוני בת ה-13 מקריית ארבע, לא עורר זעזוע מיוחד וגם מותו של אחמד אבו מרח'יה, הומוסקסואל פלשתיני שנרצח בחברון וראשו נערף, בקושי דווח, אולי כי התרגלנו שאילו הנורמות אצל שכננו. קיים גם קשר הדוק בין זעזוע לנראות. במשך שנים עובדי עירית חברון ירו בכלבים הרחק מהעין הציבורית וזה לא הפריע לאף אחד, אבל כשכמה תושבים העלו לרשת סרט שמראה ירי בכלבים וצילמו רכב מלא בגוויות של כלבים, אותו מעשה בדיוק הפך לפשע מחריד ומזעזע. גם לא מיותר לציין שלא כל הפרות קדושות באותה מידה. לרוב המזועזעים עד עמקי נשמתם מירי בכלבים משוטטים, אין שום בעיה עם הרעלת עכברים, הדברת "מזיקים", אכילת "פירות ים", גידול דגים בבריכות או כלובים ושחיטה של פרות ותרנגולות למטרות מאכל.
אחד היתרונות הבולטים של הבעת זעזוע הוא שאין צורך לקום מהכורסא או ללכלך את הידיים. העולם הוא כפר גלובאלי והאדם המוסרי יכול להזדעזע גם מאירועים שקורים אלפי קילומטרים ממנו ובנושאים שאינו מבין. פריבילגיה נוספת של מזועזעים היא שהוא אינו דורש נימוק או הסבר. למזועזע אין צורך לדוש בפרטים או לספק פתרונות אמיתיים אלא רק לחוש ולהביע סלידה ממעשיהם של אחרים. כמו כאב, זעזוע הוא תופעה סובייקטיבית, ועוצמת הזעזוע לא תלויה בחומרת המעשה אלא בעיקר בחומרת האיום על עולמו הפנימי של המזועזע. הנרטיב המרכזי של השמאל הוא הכיבוש. לפי השקפה זו, תושבי חברון הערבים הם אנשים טובים שמייחלים לשקט, שלווה, שלום ושגשוג והכלבים המשוטטים הם יצורים אומללים שננטשו על-ידי אנשים רעים וזקוקים לבית חם ואוהב. הצגתם של תושבי חברון כרוצחי כלבים פוגעת בנרטיב הבסיסי הזה ומכאן עוצמת הזעזוע.
אבל הבעיה האמיתית אינה עם המזועזעים אלא אתנו. זכותם לחיות בעולם דמיוני אוטופי וזכותם לצווח ככרוכיה, לעטות פרצוף מזועזע ולהפיץ סביבם זעם קדוש. הבעיה העיקרית היא שפעם אחר פעם הם מצליחים לטרפד את רצון וצורכי הרוב. אפילו ראש עירית חברון לא עמד בלחץ והתקפל תוך פחות מיממה. הבעיה האמיתית היא שכולנו בסתר ליבנו רוצים להרגיש ולהיראות יפי נפש ומוסריים כמוהם והם פורטים בכישרון רב על מיתר רגיש שקיים גם אצלנו וכך מצליחים לגרור אותנו מהעולם האמיתי למחוזות הדמיון. אז איך אפשר לעמוד בפני משטרת המוסר המזויף בלי להתכופף?
ראשית, עלינו להפנים את העובדה שהעולם שלנו אינו מושלם. בעולם האמיתי לא לכול בעיה יש פתרון ובוודאי שלא פתרון קסם. ברוב המקרים הבחירה היא בין כמה אופציות גרועות והפתרון שמושג הוא חלקי, זמני וכרוך במחיר. שנית, בעולם לא מושלם כמו שלנו עדיף לפעמים פתרון לא מושלם מהיעדר פתרון בכלל. נכון, בעולם מושלם לא יורים בכלבים ברחובות, אבל בעולם כזה גם אין כלבים משוטטים שתוקפים ילדים והורגים חיות בר.
שלישית, כשאין ערכים מוחלטים חשוב לשמור על מידתיות ועל גמישות. אני, למשל, דוגל בערכים גמישים. הסולם הערכי מאפשר לי לא רק לטפס בשלבים אלא גם לרדת מהם לפי הצורך. אני אוכל בשר לא רק כי אני אוהב את טעמו אלא גם משיקולים מוסריים: להזכיר לעצמי שהעולם אכזר ואני חלק ממנו. אולי בגלל זה קל לי לקבל שלפעמים אין ברירה וצריך לירות בכלבים כדי להגן על בני אדם ועל בעלי חיים אחרים.