אין יום שאני לא מקבל מייל או ווטסאפ, לא קורא פוסט או מאמר, עם עצות מעשיות מה לעשות בעת המשבר הפוקד אותנו. לכל אחד יש נוסחה משלו ואני העני ממעש גם כן תרמתי את תרומתי הצנועה, אם כי הייתי אולי הראשון שראה את העננה המתקרבת. פירסמתי את המצע ב-2009 ומאז מאמרים, ספר ב-2018, פוסטים וכו'.
סברתי לתומי עם בוא הקורונה באביב 2020 שזה הזמן לחשבון נפש וארגנתי פורום חשיבה עם ידיד קרוב שכל אחד הביא 16 אישים בעלי שיעור קומה וכך ליבנו מה יש לעשות. אחרי שראיתי שדעות החברים מתכנסות פחות או יותר למצע הרפובליקה השנייה העברתי להם את הטקסט הקצר והקישורים הרחבים והגענו כמעט לקונצנזוס.
אלא ש... חברינו היונים שהסכימו ל-17.5 מ-18 הסעיפים של המצע לא יכלו להסכים בשום פנים ואופן לפתרון הסכסוך שהצעתי שהיה מקובל על כל השאר ואמרו שלא יעלה על הדעת שלא תקום מדינה פלשתינית לאלתר, יפונו מאה אלף מתיישבים, כאילו שפינוי חד-צדדי של עשרת אלפים לא יצר טראומות שעדיין לא נמחקו ולא תרם דבר.
על זה התפוצץ הפורום, למרות שהצעתי לא להסכים בחצי הסעיף הזה ולהסכים על כל השאר, אך הם אמרו - הכל או לא כלום. כאילו שיש אופציה ריאלית לפתרון הסכסוך ויש פרטנר שמוכן לעשות איתנו שלום שלא מבוסס על נסיגה מלאה, פינוי כל המתיישבים וזכות השיבה. כדברי הפתגם ההונגרי "אם יש לך כלום תחזיק בזה חזק"!
את הפתגם הזה ששמעתי מפי חבר הונגרי בצעירותי ומאז הוא נר לרגלי שהפנמתי היטב בחיי האישיים, המקצועיים והציבוריים. העדפתי תמיד את דרך הביניים, סלדתי מקיצוניות, לא התעקשתי על הטפל וניסיתי תמיד לראות את העיקר. כי אני יווני, תלמידו של אריסטו הפרגמטיסט ולא הונגרי, וראינו למה הם הגיעו עם הקיצוניות של אורבן.
חצי סעיף אבל מה שקרה אצלנו בקטן קרה בגדול גם בממשלת ה"שינוי", כאשר היו אינספור סכסוכים שגם הם פוצצו אותה, ולעומתם מחנה הריאקציה היה מגובש ועקבי באי קבלת הכרעת הבוחר ועתה בוכה מרה על שאנו לא מסכימים לטירוף המערכות הבא עלינו, כי "זה" מה שהבוחר רצה - שלטון איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ', אבי מעוז, יצחק גולדקנופף, אריה דרעי ומשה גפני.
הבאתי מספר פעמים דוגמאות מהעבר שהבולטת שבהן היא מלחמת האזרחים בספרד שבה הפשיסטים היו מלוכדים ואילו הרפובליקנים היו מפולגים לשברי סיעות. וכך ספרד שקעה בתהומות הנשיה במשך 40 שנה וזה מה שיקרה גם לנו אם ניתן לקיצונים לנצח. אך הבעיה בעיקר אצל הימנים המתונים בליכוד והסרוגים ואצל גדעון סער, אביגדור ליברמן ובני גנץ.
אם אנו לא רוצים שבגלל חצי סעיף תלך המדינה, אם אנחנו לא הונגרים שמה שחשוב להם זה הכיבוש, הגנה על מערכת המשפט גם כשהיא אקטיביסטית וסלחנית לפושעים, אדישה לקורבנות ופרקליטות שאיבדה כל פרופורציה כשלא מעניין אותה הצדק אלא הרייטינג של הרשעות, ולכן מגיעה לעסקות טיעון סיטוניות - לא רואים את העיקר!
לא מוכנים להגיע לנוסח מוסכם של מה העיקר - אצל אביגדור ליברמן זה מס על גזוז וחד-פעמי, אצל מרב מיכאלי זה המיזוג אוויר ברכבת, אצל ניצן הורוביץ זה שבהאג ידונו את החיילים שלנו כי הם הרגו בשוגג ילדה בת 16, אצל איימן עודה זו זכות השיבה, אצל נפתלי בנט זה שיסחט את כולם ויהיה ראש ממשלה עם מפלגה של 3, אצל יאיר לפיד זה להפגין על הגשרים...
גם כשמסכימים על 17.5 סעיפים מוכנים לשרוף את המועדון כי לא קיבלו 'כולה שלי' ועדיף למרצ וליונים להימחק מהמפה הפוליטית רק שלא יתפשרו על בניית בית להורסי בתינו, שלא ירגישו פעמי כ"ט בנובמבר כשהם מביאים עשרות אלפי מחבלים לשערינו, ושמעולם לא יודו שהם טעו, כי כולם אשמים, רק הם יפי נפש ונאורים.
במצב עניינים זה אין ברירה אלא לחכות למפולת, כפי שקרה לספרדים, כפי שקרה לצרפתים שנכנעו כמעט ללא קרב להיטלר, כפי שכעמט קרה לאנגליה אלמלא קם להם צ'רצ'יל. אלא שלנו אין את צ'רצ'יל, הוא מת השבוע, יש לנו רק את גנץ, שיהיה בריא. דה פרופונדיס יתפכחו ויראו מה חשוב ומה תפל, מה אקטואלי ומה אוטופי, ויפעלו!