ביום עשרה בטבת, נוהגים אנו לומר את הסליחות בתפילת שחרית על יום תחילת המצור על ירושלים. ביום זה סמך נבוכדנצר מלך בבל בימי בית ראשון על ירושלים, שם עליה מצור שלוש שנים עד שהובקעה העיר בתשעה לחודש תמוז בשנה השלישית לתחילת המצור, כמובא בספר מלכים ב' כ"ה, י"א: "בא נבוכדנצר מלך בבל וכול חילו על ירושלים ויחן עליה...ותבוא העיר במצור..". עשרה בטבת נקבע כ'תענית' עד היום הזה, ובדורנו, לאחר השואה האיומה קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה.
ביום זה בעת אמירת הסליחות, בפזמון הראשון, רומז המשורר לאגדה שבסוף מגילת תענית על שלושה ימי החושך שבאו לעולם בעקבות תרגום התורה ליוונית. על שלושה ימים אלו כותב המשורר: "דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית. הלא שלושתן קבעתי 'תענית'". ביאורם של דברים שבשלושת הימים ח', ט' וי' בטבת חשך בהם העולם, היו ימים קשים, ימי צער ופורענות לעם ישראל, ועל כן נקבעו בשעתם לימי 'תענית'.
תלמי, המלך היווני, ישב אומנם במצרים ומלך על ארץ ישראל. בח' בטבת אנס את החכמים לכתוב את התורה ביוונית, ובסוף מגילת תענית מובא שירד אז חושך בעולם במשך שלושת הימים שהם ח', ט' וי' בטבת. שבהם נגרם צער רב לעם ישראל.
בפזמון האחרון של הסליחות מסיים המשורר את הסליחות בנימה אופטימית במשפט הבא: "מיגון ואנחה פדה אל את נפשי, עשה הנחה מלכי וקדושי, תהפוך לרווחה את 'צום' החמישי לששון ולשמחה 'צום' הרביעי ו'צום' העשירי". משמעותם של הדברים הם מהכתוב בספר זכריה ח', י"ט: "כה אמר ה' צבאות 'צום' הרביעי ו'צום' החמישי ו'צום' השביעי ו'צום' 'העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". באמירה זו ניבא זכריה שבמקום לצום בימים האלה יהפכו הימים לימי שמחה וששון.
המעיין בסליחות נדרש להבין האם יש הבדל במשמעות המילים 'תענית' ו'צום' החוזרים בעת אמירת הסליחות. כידוע, מילים אלו חוזרות לא אחת ולא שתיים באמירת סליחות בימי צום ותעניות אחרים. לדוגמא: "האמת והשלום ב'צומות' חטובים". או "'תענית' ציבור קבעו תבוע צרכים".
המילים "צום" ו"תענית" מציינות הימנעות מאכילה ושתייה. חוקרי השפה העברית מצביעים על ההבדל ביניהם ברובד הלשוני, המילה 'צום' מופיעה בתנ"ך פעמים מספר ואילו המילה 'תענית' אינה מצוינת בתנ"ך. מעניין שהמילה תענית קשורה למילים עינוי ועוני המופיעים בתנ"ך בהתאם לכתוב "ועיניתם את נפשותיכם" המופיעה בתורה כמה פעמים בהקשר ליום הכיפורים כפי המצוין בספר ויקרא (כ"ג, ל"ב). המילה 'תענית' מופיעה לראשונה בספרות חז"ל מימי בית שני - "אגרא דתעניתא צדקתא" (בבלי ברכות ו' ע"ב). או מסכת 'תענית'.
בימינו, המילה 'צום' מופיעה בהקשרים שונים - הימנעות מאכילה ושתיה לפני בדיקה רפואית וגם בהקשרים דתיים ואילו המילה תענית משמשת יותר בהקשרים דתיים - תענית אסתר, תענית דיבור, תענית חלום וכו'. לא נותר לנו אלא לקוות ולהתפלל שבצום עשרה בטבת וביתר הצומות יתגשמו דברי הנביא זכריה שימי האבל והצומות יהפכו לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים.