עם הזמן, הדיון העקרוני נעשה טרחני ורפטטיבי. דיון של תנועת נוער. האם לאפשר חופש ביטוי למי שרוצה להגביל את חופש הביטוי. מתי ביטוי חופשי הופך למסוכן, ולכן צריך להיות מוגבל. העיתונים עדיין מלאים בשיח הזה, אבל הוא כבר מזמן לא הסיפור. כי לצידו, מתנהלים גם החיים עצמם. סטודנטים יהודים שמרגישים פחד, משטרה שלא ברור לה תפקידה, נשיאי מוסדות והוועד המנהל שלהן, שמתקשים לתמרן בין תביעות סותרות של אקטיביסטים, תורמים, מחוקקים, בוגרים, דעת הקהל.
הנהלות המוסדות הללו - כולל הנהלת קולומביה - מקבלים ציונים נמוכים מאוד על ניהול המשבר מכלל האמריקנים ובפרט מהיהודים. ואגב, בעניין היהודים - הם לא תומכים בהפגנות ואינם מזדהים עם קראות לביטולה של ישראל. נכון, בכל הפגנה ישנם כמה יהודים שקולם בולט. אבל לא צריך להניח שצעירים יהודים הגיעו למסקנה שישראל מיותרת. חוקרים שבחנו את השאלה הזאת גם בתקופה האחרונה מוצאים אומנם פערים גדולים בין עמדות של יהודים צעירים (לא אורתודוקסים) לבין אלה של יהודים בוגרים. אבל הרדיקלים הם מיעוט קטן, שולי. ליהודים צעירים יש הרבה מאוד ביקורת על ישראל, ויש קושי גדול עם פרצופה של ממשלת ישראל, אבל אין להם רצון לחבור למי שרוצים לבטל את ישראל.
צוותי המשימה שהקימו כדי לטפל באנטישמיות מקרטעים. השאלות העקרוניות - מהי אנטישמיות, מהי ציונות, מה ראוי ומה רצוי במסגרת השיח הפתוח, מה סטודנטים צריכים לדעת לספוג, ומה עובר את הגבול - יכולות לתקוע תהליכים ודיונים לנצח. שיחות עם מי שמונו לצוותי משימה כאלה מלמדות על התסכול שלהם. הצוות שהוקם בקולומביה ביקש לוודא שישנם חוקים, ושהם נאכפים. חוקים חדשים נוסחו. בעניין האכיפה, התוצאה הייתה פחות מסבירה. כפי שאפשר להתרשם גם ממהלכן של הפגנות בישראל בתקופה מקוטבת, ניסיונות של המשטרה להשליט סדר נעשים במהרה לסלע נוסף של מחלוקת.
״האוניברסיטאות עומדות כעת מול האתגר של בנייה מחדש של הקהילות שלהן״, סיכם הבוקר העיתון ניו-יורק טיימס, ״גם כשהוויכוח על חופש הביטוי שקיטב אותן, שלא לדבר על המלחמה בעזה, נותר בעינו - ולכמה גורמים, כמו הרפובליקנים בקונגרס ואקטיביסטים פרו-פלשתינים, יש תמריץ לפעול בכיוון ההפוך״. הכתבה הארוכה (מדי) תחת הכותרת ״הקרב על הביטוי בקמפוסים ימשך גם לאחר [פירוק] מחנות האוהלים״ מסכמת סמסטר של עימותים. מסכמת - אך לא חותמת. השאלה אם שיא האירוע מאחורינו תלויה במידה רבה בדברים שלנשיאי אוניברסיטאות, או לאקטיבסטים, אין שליטה עליהם, כמו מה יקרה במזרח התיכון.