כאשר קראתי, שפרס ספיר הוענק השנה לספר "הבית אשר נחרב" מאת ראובן נמדר, מיהרתי לקרוא באינטרנט על הספר החדש. כאשר הגעתי אל הספר עצמו, הייתה לי דעה קדומה: מחברו ירד מהארץ ומזה 13 שנים הוא מכהן כמרצה באוניברסיטה בניו-יורק ובניו רק דוברי אנגלית.
מפעל הפיס, המעניק את פרס ספיר, הוא גוף ציבורי ולכן, צריכות להיות לו אמות מידה ציבוריות במתן פרסים. הענקת פרס לכותב, שירד מן הארץ - הוא כתם על המפעל. זה לא כתם חדש. קשה לשכוח את השערורייה כאשר ועדת פרס ספיר הציעה להעניק אותו לסופר יצחק לאור והנהלת המפעל ביטלה. מעניין, בגלל הפגנה רעשנית מבטלים פרס ספרותי ומי שמבטל איננו ועדת הפרס והשופטים, אלא הנהלת מפעל הגרלות. עצוב.
אני כותב זאת בלי להיכנס לשאלה אם יצחק לאור זכאי לקבל פרס או לאו, אלא בגלל התנהגותה הברוטלית של הנהלת מפעל הפיס. באתי אל הספר עם דעה מוקדמת ואני מציין זאת במפורש. ואז נחתה עליי מכה שנייה: התחלתי לקרוא את הספר עצמו. קראתי ונדהמתי. קראתי כבר ספרים רבים על גיבורי-על, שהכל מצליח להם באורח פלא והם משיגים כל מטרה (וכל אישה) בלי מאמץ. אבל הפעם תשפוכת המילים המיותרות עולה על גדותיה והגיבור, פרופ' אנדרו כהן, מככב בספר חסר משמעות.
אחרי שהתחלתי לקרוא, עשיתי ניסיון: פתחתי את הספר באקראי, באמצעיתו, בפני שני חברים, חובבי ספרות. נתתי להם לקרוא פסקה אחת, להתרשם. הספיקה קריאה קצרצרה לתגובה אחידה: מאוד לא מעריכים את הכתוב.
כתבתי לחבר, אלי, את התרשמותי: "פרקים גדושי תיאורים מיותרים. כתיבה בכותרות, לא נוגעת בבני אדם ולא מתארת אותם. הגיבור הוא סטריאוטיפ - יפהפה, חכם, מקדים את כולם, מהפנט אנשים, וסביבו מטומטמים או חדלי אישים - וכל זה כתוב במשפטים ארוכים, ארוכים, ארוכים, שכוללים הרבה מאוד פרטים מיותרים. אלי, חברי, סיים את דבריו "אינני מבין מדוע הספר קיבל פרס. הרי לא יושבים שם מטומטמים"...
אפשר לסכם שהספר "הבית אשר נחרב", הוא סימן דרך נוסף לחורבנו של פרס ספרותי. חורבן הבית. כדי להתרשם, אפשר לקרוא את
הפרק הראשון באתר.
חוק כישלון חוק הסופרים נכנס לתוקף לפני שנה וכישלונו ברור. אמרתי זאת בחנות הספרים שלנו והמוכרת הגיבה: "הכל פוליטיקה. רוצים כותרת. איש לא חושב עליך".
שמתי לב, ששני יוזמי החוק,
לימור לבנת ו
ניצן הורוביץ, פרשו מן החיים הפוליטיים. השאירו לנו חוק עלוב ונעלמו. ב-28 באפריל 2013 הבעתי את
דעתי על החוק. צדקתי.