נכנסנו לתקופת "הימים הנוראים" של מדינת ישראל, הימים שבין יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הימים בהם אנו מתייחדים לא רק עם שליש מהעם שהושמד ועם רבבות חללי לצה"ל ותקומת ישראל, אלא גם עם החלל העצום שהם הותירו בקרבנו.יש לנו נטייה למלא את החלל הזה במילים ודמעות, אבל לנו יש חוב אחד עצום למתים: לפעול כך, שנצח ישראל לא ישקר. שלא נחריב את מה שחיו או מתו למענו, וגם שלא נשקר להם, גם כשאנו רוצים למלא את החלל שהותירו במילים גבוהות. טקס ייחודי שמתקיים בקבוצת הכדורגל הפועל באר-שבע גורם לך להבין שהיום הזה הוא הרבה מעבר "ליום זיכרון". היום הזה הוא מעבר "לצפירה". היום הזה הוא יום של אחדות, הוא יום שאין בו קוטביות. יום שבו אנחנו רוצים לחבק זה את זה.
בין המשתתפים בטקס היה תת-אלוף צביקה קראוס מי שכיהן עד לפני חודש כקצין חימוש ראשי של צה"ל שאמר לי: "באנו כדי להיווכח שוב כי את החלל שנוצר אי-אפשר למלא, את החסר אי-אפשר לסתום, את הזיכרון אי-אפשר לשכוח. את הצעדים בחדר המדרגות, את רעש פתיחת הדלת, לרגע הזה אתם מייחלים, על השנייה הזו אתם חולמים, מידי לילה בלילו, יום אחר יום שנה אחר שנה. המדים עוד תלויים על הקולב, ואתם מנסים לחוש, אולי עוד פעם אחת, את ריח הגוף. הלוואי שיצא ולו לרגע קט ממסגרת התמונה התלויה על הקיר ורק יאמר – אני עוד אשוב. מול העיניים הכואבות – המילים נאלמות דום. אין מחיר כבד יותר מהשכול. אלף דמעות אינן שוות לדמעת האם, לאישה ולבכי של הילד היתום, המתגעגע.
תרומה למולדת
אימא שלי, ששרדה את השואה לבדה, כילדה קטנה, עלתה לארץ והקימה משפחה במדינת ישראל. אימא שלי גדלה וחינכה אותי לבחור בשליחות שבשירות הצבאי כבדרך חיים, ואת מיטב השנים תרמתי באהבה גדולה למדינה. לי, ברורה המשמעות של תרומה למולדת ולמדינה, כפי שלכם ברור, שהמחיר אותו נדרשתם לשלם – הוא הוא המבטיח את קיומו של העם, את קיומה של המדינה. זהו ציווי בן אלפיים שנה, לממש חלום שנמשך דורות על גבי דורות, "להיות עם חופשי בארצינו". משפחות יקרות, גם יקירכם הבינו את המשמעות של הגנה בגופם על המדינה והעם הזה. הם יצאו בשליחות כמגיני המולדת למשימה – משימה ממנה לא שוב עוד. גם בימים אלה, קמים לנו אויבים להשמידנו, אותם אלה, שלא משלימים עם זכותנו לקיום במדינה עצמאית וריבונית".
נדמה שפעם היה קל לזכור, לכל ישראלי היו מלחמות שלו, הקורבנות שלו, האובדן האישי שלו, למוות במלחמה הייתה משמעות של תודה על החיים שניתנו לנו. ככל שהתבגרנו, ככל שהייתה לנו היסטוריה של מלחמות, בעיקר בשנות הפיגועים האחרונות, המוות במקרים רבים הפך נטול משמעות, הזיכרון המבודד הפך לערימה שביום הזיכרון המבודד הפך לערימה שביום הזיכרון אנחנו מושכים מתוכה חוטים סמויים של אובדן ומשמעות. ככל שהמוות נעשה יותר ויותר חלק בלתי נפרד מהחיים, יום הזיכרון הפך לאור המוצל מאש של מדורת השבט הכבויה שלנו מעין העפיפון, חיוני עד מאור, בשמי השכחה שלנו.
שנים רבות הורגלנו לעשות ביום הזה את חשבון המוות, ועדיין לא השכלנו להצמיד אליו את תג המחיר של החיים. התמקדנו בניסיון להפוך לעצמנו את מות הגיבורים לראוי, לא שאלנו אם די האם מחויב היה הקורבן הזה, ולא הפכנו בעצמנו לגיבורים חיים של המדינה שניתנה לנו בדמים. הפכנו את חשבון החיים והמוות. ספרנו אותם, את מתינו, אבל אנחנו סופרים אותם, ואת מי שהקריבו את היקר להם מכל, רק ביום הזיכרון. לו רק היה לנו כאומה יותר אומץ להיות יראים מהחיים אשר מהמוות, להיות ראויים להם, אולי רבים מקורבנותינו היו ראויים יותר, אולי רבים מהם היו עדיין חיים.
יום הזיכרון מחייב אותנו לזכור, הצפירה מחייבת אותנו לעמוד דום לזכר הקורבנות, אבל חשוב יותר שתוקדש מחשבה לחשבון נפש על החיים. התייתמנו אבל הזיכרון אינו יתום ואנחנו הוריו, העצב אין לו סוף, אבל לא לחינם פס קול של יום הזיכרון הוא אהבת המולדת ולא הקינה לארץ אוכלת יושביה, לא די לעמוד דום, עלינו לחשוב ביום הזה איך לעמוד ראויים.