פיפי. מה בסך הכול היא ביקשה? למלא - כלומר לרוקן - צורך בסיסי. ראשוני. קיומי. היא נזקקה להתפנות. כמה אנושי. הלקוחה לפניי סיימה למלא את השקיות במצרכים. היא סיימה לשלם. הגיע תורי. הקופאית - נערה צעירה, כל החיים לפניה - ביקשה מהאחראי לצאת להפסקה קצרה. הוא סירב. לא עכשיו. "אני צריכה פיפי" אמרה בקול שלא הסתיר את הדמעה הפנימית, הסמויה, שזלגה על שלפוחית השתן שלה. נדהמתי. הייתי מוכן להמתין, איך לא, כמה רשע אפשר להיות, כמה אטוּם'. רציתי להגיד לה שזה בסדר גמור. שהיא יכולה, מצדי, ללכת לשירותים ולהתפנות. אני (האמת? די מיהרתי, אבל מי אני) הייתי מוכן להמתין כל זמן שיידרש לה כדי "לעשות את צרכיה". חששתי להתערב. מלה אחת שאינה במקומה עלולה לעלות ביוקר רב. בתוך עמנו אנחנו חיים. שתיקה שווה זהב? לא תמיד. לא בהכרח. ודאי לא בנסיבות העניין שהייתי עד להן. לרגע חשתי כי בשתיקה שלי, דווקא באי-התערבותי, אני משתף פעולה עם מנגנון העסקה דרקוני, דורסני, שבו אנשים הם לא-כלום, משרתיהם של אדונים. עבדים נרצעים. שפחות חרופות. לא יכולתי לשאת את עיניה, אשר סירוב הבוס לאפשר לה לעשות את המעשה הטבעי המתבקש, ההכרחי, הבלתי נמנע חייב אותה וכפה עליה לעשותו, לחלחו אותן בדמעות. הסטתי, משפיל עיניי, את מבטי. טמנתי אותו עמוק בתוך הבושה והחרפה.
היא העבירה את המוצרים שלי, אחד אחד, כאשר לא אחת לא הצליחה המכונה לקרוא את הברקוד על חלק בלתי מבוטל מהמוצרים, מה שחייב את הקופאית להקלידו - אות אות, מספר מספר – ובכך להאריך את משך העינוי שלה.
אני לא יודע מה היא עשתה אחרי שסיימתי, שילמתי, ויצאתי. אני יודע מה אני עשיתי: בושתי ונכלמתי שאני, כצרכן, משתף פעולה עם מוסד צרכני שמעסיק אנשים בתת-תנאים אנושיים כאלה. וכתבתי את המילים האלה, אשר מביכות ומקוממות מהן לא כתבתי מעודי.