במזרח התיכון למספר 48 יש ובצדק מטען רגשי עצום. מספר המציין את שנת הקמתה של מדינת היהודים לאחר 2000 שנות גלות חייב להיות מספר חזק. והינה השבוע ציינה המדינה היהודית 48 שנים לאיחודה ההיסטורי של ירושלים בשנת 67. מספר חזק נוסף.
שני מספרים אלה אינם רק מספרי הקמת המדינה ואיחוד ירושלים. אם נרצה ואם לאו, ציון 48 שנה לאיחוד 67, באופן טבעי מקפיץ לתודעה את שני ניסיונות הנפל של אויבינו הערבים לחסל את מדינת היהודים - מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים.
שתי מלחמות אלה פרצו בשל סיבה אחת ואחת בלבד - רצונם העז של הערבים לחסל במובן הפשוט של המילה את מדינת היהודים. עם עובדה היסטורית מוצקה זו רק מעורער בנפשו יוכל להתווכח. בשתי מלחמות אלה ובמחיר נורא של אלפי הרוגים ופצועים, לא רק שהצלחנו למנוע את כוונת אויבנו הערבים לחסלנו, אלא גם "כבשנו" שטחים מארץ ישראל.
בעוד שאצלנו מדברים על "הכיבוש" לתאר את השטחים שכבשנו בעת ניסיונם השני של הערבים לחסלנו (67), הרי אצל הערבים כולל מושג זה גם את השטחים שכבשנו בעת ניסיונם הראשון לחסלנו (48). לשני כיבושים אלה מוסיפים הערבים כיבוש שלישי ועיקרי (47) הכולל את שטחי תוכנית החלוקה אותה דחו.
שלושת כיבושים אלה יחדיו, הם אותה "כל פלשתין מהנהר ועד הים" עליה דיבר עראפאת זר"ל (זכר רשע לקללה), עליה מדבר הנייה שיזכה לחיים קצרים ושעליה חולם כל ערבי שחונך על-ידי מיטב מסורת החינוך האנטישמי הערבי הגלוי לעין כל בתקשורת ובספרי הלימוד שלהם.
כמו חברי ב"מחנה השלום", אף אני סבור כי "קץ הכיבוש" יביא שלום, אך בעוד שהם מדברים על קץ כיבוש 67, אני כמו הערבים מצרף לכך את כיבוש 48 ואת כיבוש 47. בעוד שחבריי מדברים על כיבוש אחד, מדברים הערבים ברורות על שלושה כיבושים. וכש"כולה פלשתין" בידם אין כלל ספק שהשלום המיוחל יגיע.
אמור לי מהו כיבושך ואומר לך מי אתה. הצטרפותי לתיזה הערבית כי קץ הכיבוש המשולש הוא ורק הוא יביא "שלום", מקובעת היטב בהגיון בסיסי של כל יצור חושב ולו משום כי אין להתעלם מעובדה היסטורית נוספת מוצקה וברורה, לפיה גם לפני כיבוש 67 ולפני כיבוש 48, לא היה כאן שלום.
הערבים המודעים היטב לבלבול מושגי זה בקרב שוחרי החלום אצלנו, חוזרים ומבהירים זאת בכל הזדמנות. בהגדרת המושג "כיבוש" ככיבוש 67 בלבד, רואים הערבים ובצדק התנשאות, יהירות, שחצנות וזלזול מוחלט של היהודים כלפיהם. כדי למנוע ספק באשר לכיבוש האמיתי שרק סיומו הכולל ייחשב ל"קץ הכיבוש", הם נוהגים להוסיף לכל מקום כבוש את סוג הכיבוש לו הוא ראוי במסגרת כיבוש פלשתין. כך למשל בעוד הגליל אינו כלול במושג הכיבוש של מחנה החלום, כל התייחסות של הערבים אליו, תהיה כאל "הגליל כיבוש 48".
אם לא די בכך, גם הגדרת ההתיישבות היהודית בשטחי הכיבוש כ"התנחלות", שופכת אור על בלבול מושגי זה של "הכיבוש". חברי ממחנה החלום יכולים לדבר על העיר שדרות למשל תוך התעלמות מוחלטת משמה האמיתי אצל הערבים "מוסטאווטנה שדרות איחתילאל 48 " - התנחלות שדרות כיבוש 48.
לו היה הדבר תלוי רק בהם, היו מעדיפים הערבים לסיים במכה אחת את שלושת הכיבושים של האויב הציוני. רק משגילו להפתעתם כי אפילו על-פי דמיונם הפרוע אין מטרה זו ישימה כלל וכלל, אימצו את תורת השלבים הידועה והמוכרת. כמיטב מסורת השקר הערבי מוכנים הם זמנית להצטרף ליהודים התמימים במחנה החלום ולומר כי כיבוש 67 הוא "הכיבוש". להכיר במדינת היהודים לאחר סיומו של כיבוש זה אין הם מוכנים להסכים בתירוצים די אינפנטילים המבהירים ללא צל של ספק כי "קץ הכיבוש" יגיע רק משתושלם משימתם לשים קץ לשני כיבושים נוספים.
ב-48 הם ניסו לשים קץ לכיבוש 47. ב-67 הם ניסו שוב לשים קץ לכיבוש 48 וכיבוש 47 והיום הם מצהירים כי לא יניחו חרבם עד לסיום כיבוש 67 כיבוש 48 וכיבוש 47.
אצלנו עולם כמינהגו נוהג ואנו ממשיכים להעליב את אויבנו בהתנשאות כלפיהם לפיה "הכיבוש" אינו מה שהם אומרים, אלא מה שאנו מתעקשים לומר בשמם - דהיינו כיבוש 67 בלבד. כגלמים אטומי מוח אנו מתעקשים לפתוח עימם ב"תהליך שלום" חסר כל אחיזה במציאות, שהרי ברור כשמש כי "קץ הכיבוש" עבורם הוא קץ "הכיבוש" על-פי הגדרתם שלהם אותו ובדיוק כפי שהם אומרים וחוזרים ואומרים: "כולה פלשתין. מן אלנאהר אילא אל באחר" - כל פלשתין מהנהר ועד הים או אז ורק אז יגיע אל סופו תהליך החלום ו"קץ הכיבוש" יהיה גם הקץ של מדינת היהודים ישראל.