חלקים בשמאל השפוי התעוררו למאבק בתנועות החרם. אבל המאבק קשה להם. מאז התנפצו תוכניותיו הגאוניות בדם ואש, התגנבה משולי השמאל אסטרטגיה המצפה מהעולם "לעשות את העבודה" ולאלצנו לסגת מלב הארץ. תנועות החרם משרתות מגמה זאת. בחשבון אחרון, הוויכוח בין שמאל לימין חג סביב השאלה אם שורש הסכסוך נמצא ב-1967 או ב-1948. במילים אחרות: האם ה"כיבוש" מתייחס לשומרון, יהודה וירושלים, או לישראל כולה, כלומר לעצם צידוקה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
מי שמפגין נגד אפרטהייד אינו בהכרח אנטישמי; אבל מי שמקבל את טענת השקר הנוראה שבישראל שורר משטר אפרטהייד - מבלי לבדוק העובדות לאשורן - הוא אנטישמי, משום שמאמין לעלילת דם על יהודים במסורת ההיסטורית החשוכה של אומות העולם. תנועת ה-BDS היא אבן הראשה לשלל ארגוני החרם, והיא לא מכירה בישראל בכל גבול. מטרותיה המוצהרות אינן רק "הכיבוש", אלא "זכות השיבה" וכן "שוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הערבים". כלומר, שינוי זהותה היהודית של ישראל למדינת "כל לאומיה". בלשונו של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, מראשי תומכי החרם, מדובר בחיסולה של ישראל.
נכון שהקמפוסים בארה"ב מהווים מעוז אנטי-ישראלי, אבל זה לא חדש. ארה"ב עצמה מפסידה בקמפוסים שהפכו חממה לרעיונות רדיקליים אנטי-לאומיים בהשפעה אירופית. עדיין הבסיס בארה"ב חזק, משום שרבים מהסטודנטים הללו מתפכחים, שעה שנכנסים לחיים האמיתיים. ויש עשרות מיליוני נוצרים תומכי ישראל ורובה של הקהילה היהודית התומכים בנו.
עוד נטען שלא נכון שמאחורי החרם עומדים גורמי ארגונים פלשתינים או גורמי טרור. זו טענה מופרכת משום שמובילי החרם הם ארגונים פרו-פלשתינים ואנטי-ישראלים מובהקים המשווקים את הנרטיב הפלשתיני ולא "זכויות אדם" גרידא. אנחנו הרי לא טוענים ש"שוברים שתיקה", למשל, ארגון טרור, אבל ללא ספק הוא מסייע בעקיפין להצדקת הטרור נגדנו.
ולא, התשובה אינה "הסברה" בלבד; התשובה היא התקפה! חשיפת מקורות המימון, פעולה עקבית להפסקת הזרמת הכספים וחשיפת פניהם האנטישמיות האמיתיות של מובילי החרם. מאבק גם במישור המשפטי, כפי שהבאנו בשבוע שעבר את מחקרו של פרופ' יוג'ין קנטורוביץ' שהראה שאין חוק בינלאומי נגד עשיית עסקים ב"שטחים כבושים" כלשהם.
הבעיה אינה הכיבוש; ברגע שייגמר הכיבוש, יתחיל כיבוש אחר, בגבולות ישראל הקטנה - ידברו על הבדואים בנגב, ערביי הגליל, כפיית יהדותה של ישראל על האזרחים הערבים המסכנים וכדומה. לשמאל נוח להתעלם מהממד האנטישמי ולהתמקד ב"כיבוש" של 67', לאמור: אם תוקם מדינה פלשתינית יונח לנו, ובא לציון גואל. נניח לשיפוט המציאות הלקוי מול הניסיון העשיר שסותר זאת - אבל אם הטענה נגד כיבוש באשר הוא, קיימים בעולם עוד "כיבושים" וסכסוכים מדממים: באפריקה ובאסיה, באירופה ובמזרח התיכון. רוסיה כבשה חלק מאוקראינה, סהרה המערבית נכבשה בידי מרוקו, צפון קפריסין בידי טורקיה ועוד.
רק לאחרונה נהרגו ברחבי הגלובוס עשרות אלפים, אם למנות את שכנתנו סוריה כמשל. בכל זאת, תשומת הלב העולמית מתמקדת כמעט רק בישראל. רק ביחס לישראל, כל מה שאנחנו עושים מתורגם ל"אפרטהייד", ל"טיהור אתני", ל"דיכוי" ומונחים נוספים מטעם מיניסטריון האמת האורווליאני. הרי גם לאפריקנים מגיעות זכויות אדם, גם לסורים, ליאזידים, לנוצרים במזרח התיכון, לאוקראינים ולאזרחי סרי לנקה - ובכל זאת "זוכים" ערביי האזור להתעניינות עולמית מתמדת, משום שמלחמתם ניטשת מול ישראל, כלומר מול היהודים ששבו הביתה. זאת משמעות האפליה בין דם לדם, בין זכויות אדם לזכויות אדם. זאת המשמעות המצמררת של הנבואה בדבר "עָם לְבָדָד ישכון". העברת המלחמה נגדנו לפסי חרם היא למעשה המשך המאבק ארוך השנים נגד שיבת ציון. לאמת הזאת ראוי ש"נביט בעיניים" ולא למסך העשן של "הכיבוש".