במהלך הימים האחרונים מאז פרצה בסערה פרשת קוטלר ("העדפתי ללכת לשירותים מאשר להצטלם עם
מירי רגב ביחד עם הנשיא"), אל תוככי המדיה לסוגיה, האלקטרונית, הכתובה, והחברתית, לא שככה מלחמת הדעות (או ליתר דיוק מלחמת חילוקי הדעות), בין שרת התרבות מירי רגב לבין חבורת האמנים/הפרימדונות/קפוצי התחת - מחק את המיותר, עמם היא חלוקה, אף לא לרגע.
תהיה זו טעות לראות בחבורת האמנים הזו ("קפוצי תחת" זו הגדרתה הנלבבת של רגב), ובמהומה שהתבטאותה של רגב עוררה בקרבם, אירוע לשעה. החבורה הזו היא ציבור אנשים, לא גדול אמנם, אך כאלה הרואים את עצמם כאמנים דגולים. הם טעונים, מחד-גיסא, באגו ענק, עד להתפקע, וגם בכעס ובביקורת. הם, בעיני עצמם לפחות, פרימדונות, שמלא עולם כבודן וכישרונן. הם רושפי שנאה וטעונים ביקורת ארסית נגד הממשלה, במיוחד זו האחרונה. שהרי למרות כל תקוותיהם, לפני הבחירות, מבטאת עכשיו ממשלה זו את אחיזת הימין בתרבות, בפוליטיקה, והיכן לא... הם טעונים בכעס, מעצם הצורך לרדת מהאולימפוס אל הפרולטריון הבזוי בעיניהם ("בהמות"), השולט עכשיו, ולבקש ממנו, מה"בהמות", בידיים פשוטות: "תן ותן עוד". ידם מושטת בתחינה אל הממשלה המאוסה. באותו זמן ממש, אין הם מסוגלים לפשפש באורח חייהם הפזרני ובבזבזנות המשוועת שלהם.
אחד העיתונים פרסם ידיעה האומרת כי משכורתה של גילה אלמגור ובעלה הגיעה לכמיליון שקלים וחצי לשנה. התיאטרון בו מועסקת אלמגור - הבימה, הגיע לא אחת אל סף פשיטת רגל, והנה הפלא ופלא: היא, דווקא היא, פערה פה גדול במיוחד, בעת הופעתה של שרת התרבות בטכס חלוקת הפרסים.
בהופעתה זו, הבלתי נשכחת, נגלתה הפרימדונה בכל תפארתה... "את לא יודעת כלום", התריסה כלפי שרת התרבות. ובין השיטין נשמעה הטענה: "אני יודעת הכול יותר טוב מכל אחד אחר. גם מה לעשות עם תקציב התרבות..."
במהלך חיים שלמים טופחה ואף זכתה קבוצה זו למעמד מיוחד: מכל עבר הקיפוה גדודי חנפים וחנופה. חבריה לא יאמצו ביקורות (אבל כן יטיחו ביקורת בכל העולם. ובמיוחד במדינה, בממשלה)... חלק מחבריה פעילים במוסדות פוליטיים דוגמת בצלם. לכן לא יפנו כמובן, בשום אופן, ביקורת לעבר הרשות הפלשתינית, או כלפי ערבים באופן כללי. הם לא יעסקו לא במוסדות השלטוניים הפלשתינים, ולא בשחיתות הגדולה. שם הכול בסדר... הם גם לא ירשו העלאת הצגות המציגות באופן חיובי את האתוס הציוני. לקינוח הם מקוננים על מצבם הקשה של אנשי התרבות כאן, על משכורותיהם "הדלות"... המאמירות לשחקים...
האנשים המגדירים עצמם כ"אנשי תרבות", רוויים בתחושת ה"מגיע לי". כאשר הם מנפנפים בדגל המקודש של "
חופש הביטוי" הם משמיעים את הטענה כי על השלטון, כל שלטון, כולל זה הנוכחי, השנוא עליהם, מוטלת חובה לאפשר חופש ביטוי לכל. פעילויות השרים רגב ובנט, הינה בחזקת דיכויו של אותו חופש. אלא שזוהי הטחת עפר ואפר בעיני המתבונן. כך נוצרת (גם בעזרת התקשורת), זיקה בין מימון ציבורי לבין חופש ביטוי. גם אם נניח כי המדינה חייבת לאפשר לכל אמן ולכל תיאטרון להביע עצמו בכל צורה בה יחפצו. אין להבין מכך שהחובה היא גם במימונו.
עם חילופי השלטון שנוצרו באחרונה נראה כי הגיע הזמן לבחון את הדרכים בהם מממנים משרדי התרבות והחינוך פעילויות שונות שחלקן מצויות על התחום האפור שבין אמנות לאי אומנות בעליל, ויותר מכך לגבי פעילויות שהן עויינות למדינת ישראל ולערכי היסוד שלה, מסלול בו הלך תיאטרון אל מידאן.
תיאטרון אל-מידאן, שמשום מה נתמך גם על-ידי עירית חיפה, עוסק בפעילות שאי-אפשר שלא לראותה כחתרנית. יש המחמירים ואומרים שהיא מהווה אף תמיכה בטרור. התיאטרון, כך, מסרו לנו, אירח כינוסים של תנועת זוכרות. מה לכך ולתכנים תיאטרליים? התנועה הנ"ל היא במובהק חותרת תחת קיום המדינה. כמו-כן מקיים התיאטרון את כינוסי "יום האסיר הפלשתיני", מדוע כאן, ולא שם, בטריטוריה הפלשתינית? ועכשיו מוצגת שם ההצגה "הזמן המקביל" עליה כבר נכתב רבות. יש להדגיש כי כאמור פעילויות אלה אינן מבוצעות בשטחי הרשות הפלשתינית אלא דווקא כאן במדינת ישראל.
זאת אולי תשובה לכל המסרב לראות את יסוד ההתרסה והחתרנות, תחת עקרונות קיום המדינה, בפעילות התיאטרון. השאלה היא אם אכן מדינת ישראל היא שצריכה לממן פעילות זו, בשעה שהכנסותיו העצמיות של התיאטרון ממכירת כרטיסים וכו' נמוכות מאד. לא בטוח שהציבור הרחב מוצא בתיאטרון זה עניין כלשהו, אמנותי בוודאי לא. מיעוט המבקרים בתיאטראות הערביים גורם לכך שההוצאות הממשלתיות "פר-קפיטה" על כל מבקר בהצגה, גבוהות לאין שיעור באלה הערביים והתמיכה בהם גבוהה מזו הניתנת לאלה היהודיים. המשכת המצב הנוכחי, פוגע בתיאטראות היהודיים. לעובדה זו אין כל קשר עם טענות דמגוגיות בדבר חופש ביטוי וכו'.
השרה מירי רגב צודקת בטענתה שהמצב הקיים איננו יכול להמשך כפי שהוא. אין שום היגיון בדרישה שהציבור יממן מכיסו תרבות בלתי נדרשת, ובאותו הזמן ממש, נציגיו הנבחרים לא יורשו לבקר את השימוש של אנשי התרבות באותם כספים.