רוב האנשים אוהבים לשתף בצערם, בכאביהם, לספר להתייעץ, לדווח ולהחליף חוויות. כי כזהו הטבע האנושי, רוצה לספר קשיים, לשמוע עידוד וחיזוק.
הטבע האנושי שלנו רוצה קצת חמלה ואמפטיה וגם הרבה תשומת לב, והנטייה הטבעית היא לחפש אוזן שומעת. מישהו שיקשיב, יכיל, יעזור לשאת את הכאב.
אבל יש גם אנשים אחרים. אלו אנשי המערות. הם לעולם לא יטילו את משאם על אחר. להפך, בשמחה יסייעו לך לשאת את המשא שלך ולא יצפו לתמורה.
הם לעולם לא יצפו ולא ירצו לקבל יותר מידי. להפך – תמיד יהיו מוכנים להעניק ולתת מכוחם שלהם. תמיד יהיו בשבילכם. הם לא יחפשו מישהו להעמיס עליו את כאבם. הם ישאו אותו לבד, בשקט.
אבל כאשר קשה להם יותר מידי, הם מסתגרים. הם מתנתקים ומתחפרים. הם טורקים את דלתות ליבם, הם נועלים את החלונות.
הם נשארים עם עצמם בד' אמות ושוקעים בבדיקה עצמית. הם מנסים להבין. הם מנסים לבנות לאט-לאט... לבד מדי... לאט מדי... מה היה לי? ולמה?
הם מעבירים את סרט חייהם לפניהם, הם בוחנים אותו שוב ושוב ומנסים להבין, אך מתקשים. כי החיים קשים להבנה. כי יש בחיים מצבים מוזרים ולא הגיוניים. כי לפעמים באמת מאוד קשה וקשה יותר להיות במצב כזה לבד.
אבל הם לא יכולים אחרת. כי הם את הכוח שלהם הם מוצאים בתוך ליבם פנימה, בתוך חייהם שלהם. בין החוויות, בין התובנות.
וכך הם מסתגרים להם. "אלו ימים של מערה", אמר מישהו. ימים בהם הוא נכנס למערה שלו וחושב וחושב ומטעין עצמו לאט-לאט. לפעמים לאט מידי. לפעמים בקושי. כי קשה מאוד לבד.
אדם צריך חבר.
חבר שיפתח לו את דלתות ליבו ונשמתו וכך יכנס האור, כך יואר העולם עבורו. אבל הם לא מעוניינים, כי אנשי המערות האלה צריכים לפעמים את החושך. שם צוללים בעניינם וחושבים, וחולמים.
הם לא יכולים להעיק. הם לא מוכנים להעיק. את משאם הם נושאים לבד לבד. וגם אם קשה מאוד המשא, הם ישאירו אותו על גבם שלהם ולא יטילו אותו על אחרים.
הם מספיק חזקים, הם חושבים. הם מאמינים.
ליבם הרחב מכיל את עצמם לבד והם מתחפרים ועובדים קשה על עצמם לבד. לפעמים קשה והם תוהים למה זה קורה שוב ושוב, אבל בכל פעם הם מוצאים עוד כוח, עוד מקום להתחזק, להבין, להיבנות.
"האדם", אמר ברנארד שאו, "יכול להיות אחד מאיתני הטבע וההיצמדות לאני הפנימי הזה – זהו כוח עצום!
אז אם קשה להם היום, ודלתם נסגרה על פניך, לא צריך להיעלב. לא צריך לכעוס ולהתנתק. אפשר וכדאי להישאר בסביבה. לשבת קרוב, להיות זמינים. להשאיר את האור דולק ולהמתין.
מוקדש לכל אנשי המערות באשר הם.