הקמפיין האגרסיבי שמנהל ראש הממשלה,
בנימין נתניהו כנגד אובמה, לנוכח הסכם הגרעין שחתם עם אירן, מעורר התנגשות חזיתית עם ארה"ב, בעלת-בריתו הסומכת אותו. וגם אם נניח שביבי צודק - חכם במקרה זה הוא לא. כי דווקא כמי שנושם את ארה"ב מדי יום - ביבי אמור להכיר את רוח "דוד סם".
מאבקו העיקש לביטול ההסכם הותיר את ישראל בודדה בעולם. אלא שגם ביטולו לא יושיע אותה במאום. כי דחיית ההסכם על-ידי הקונגרס - תגרור אחריה רק קרע מוחלט ועימות חזיתי, שהוא בלתי-נמנע.
אין זה עוד סוד שביחסים האסטרטגיים שבין ירושלים לוושינגטון כבר נוצרה בתוך כך נקודת-מפנה מדאיגה. אובמה מתגלה עכשיו יותר ויותר כמי שסמן את נתניהו לא עוד כבעל-בריתו המרכזי, אלא דווקא כיריבו הפוליטי המובהק.
לא להתגרות
מה שאמור להדיר מעינינו שינה נעוץ בעובדה שמאבקו של נתניהו נגד הסכם הגרעין דחק את אובמה למצב שבו היה עליו לבדל את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב מאלה של ישראל ולהבהיר שאין הם יכולים עוד לדור בכפיפה אחת, כמקודם. אם תרצו יש בכך, במפורש, סוג של נקמה מצידו; ואם לא - אזי, לפחות, זה סוג של איום.
השלכותיה של האווירה העכורה הזו עלולות, כמובן, להיות בסופו של דבר הרות-אסון לישראל, בין אם הסכם הגרעין יעבור בקונגרס ובין אם יפול. המשקעים השליליים עלולים, בכל אופן, להביא לנתק חמור עם ארה"ב - סיוט שיקשה להשלים עימדו.
כך או אחרת, מובן מאליו שאין ישראל יכולה להרשות לעצמה להתגרות במעצמה מספר אחת בעולם, מה גם שהיא זו שסומכת אותה ומספקת תדיר את לחמה. נוכח בידודה המוחלט בעולם ונוכח התלות הגדולה בארה"ב - צריכה ישראל להיות חכמה ולחרוק שן. אם היא תפסיק להרגיז את אובמה - חזקה על דוד סם שלא יפקירה.