אל תקנאו בלוסי אהריש. על אשת התקשורת, המוסלמית המקומית, נגזר להקרע בין שני עולמות: בין העולם הערבי, שאליו היא שייכת, לבין העולם היהודי, שאותו משרתת.
הערביה הישראלית, הגאה מדימונה, שנמנתה ביום העצמאות האחרון עם מדליקי המשואות, "לתפארת מדינת ישראל", איננה היום אלא שק-חבטות. מתלהמים יהודים, מימין ומשמאל, מלחשים עליה שאיננה כנה. בחברה הערבית, לעומת זאת, היא נחשבת בוגדת, שפוגעת "בשמם הטוב" של אחיה.
לעובדת היותה אישה מאוזנת, שסיסמת דו-קיום היא נר לרגלה, אין הכרה בשני הצדדים. תחת זאת היא ממש בזויה ומושפלת, ולא אחת גם מאויימת. בחברה מתלהמת, כמו זו הקיימת, אין שום סיכוי לשינוי המצב.
לוסי אהריש היא ממש דון קישוט. במלחמה הניטשת בין שני הניצים - היא פועלת לבד ואין לה תומכים. בימים של טרור ההולך וגואה - היא בכל זאת מנסה להרגיע רוחות.
אל מול הטרור היא פועלת בעוז. על ראשיהם של ח"כים ערבים היא אינה מהססת לשפוך צוננים, ולו רק כדי לקרר את רוחם הלוהטת. היא בוחלת בכל מלהיטי הרוחות, משום שהם שופכים רק עוד שמן למדורה הבוערת.
כך או אחרת, למרות המצב, לוסי איננה נכנעת לרגע. לא אישה שכמותה תרים את ידיה, ועל תרומתה לאחווה בין עמים - היא ראויה לפרס-ישראל. ואין, כמובן, כמו יום העצמאות - להכיר לה טובה על כל מה שעשתה.
לוסי אהריש, חזקי ואמצי. את לא לבד, כי אנחנו אתך. לא נעזוב אותך אף לרגע. לפחות עד ליום שבו ניווכח - שהייתה הצדקה לדרך שלך.