שבח אני את הבריות שיצרו את הביטוי "כניסת השבת" או "השבת נכנסת" ובאו חכמים ומשוררים ואימצו מה שלשון העם חידשה כגון בשולחן ערוך, "וטוב ללבוש בגדי שבת סמוך לכניסת השבת בשביל כבוד השבת" (טור אורח חיים, רס"ב, ד'), או כגון מה שלאה שבת כתבה ו
שלומי שבת שר, "השבת כבר נכנסת / בואי להדליק נרות....".
לאן היא נכנסת? לזמן? אי-אפשר, כי כשם שאי-אפשר לצאת מן הזמן כן אי-אפשר להיכנס אליו והוא אינו כהיכל, אלא כנהר בו כל הרגעים והשעות והימים והחודשים והשנים והיובלות זורמים ואין בהם הפסק כלל, לא מבוא ולא מוצא.
לאן היא נכנסת? לא לחולין, כאילו הם היכל אפור והיא בפנים בתכלת, אי-אפשר, שאי-אפשר שבמוצאי שבת היא יוצאת ולאן היא הולכת, ואי-אפשר שהעולם נותר כולו חולין.
אולי לחיינו היא נכנסת? אי-אפשר, שהיא בחיינו כל יום, לקראת, ואחרי, וחיים שיש בהם שבת אין בהם הפסק מן השבת.
והינה אמרתי לי כי היא נכנסת כמו שמנוחה נכנסת לעמל, כמו ששלום נכנס לתקווה, כמו שאהבה נכנסת לאחווה, כמו ששבועה נכנסת ליושרה, כמו שנשמה נכנסת לפעימה. היא נכנסת ל"פנימה" לעוררה אחת לשבעה לדעת כי היא שם לעולם... מי גילה להן לבריות רז מופלא זה של חיינו...