שגיאות מצטברות של מדינת ישראל מאז שחרור הר בית ועד ימינו אנו, הובילו לאירועי הדמים של אינתיפאדת הסכינים והרציחות של יהודים ברחובות הארץ וכבישיה. כל ניסיונות הפיוס של הערבים תוך הפקרת המקום הקדוש, לא רק שלא הקלו על המצב אלא החמירו אותו שבעתיים. כאשר נדמה היה ששיחות רבת-עמון הרגיעו את המצב הבלתי אפשרי של ביקורי יהודים בהר, עברה ההתפרעות לכל שטחי ארץ ישראל המערבית בין הירדן לים.
על איזה "סטטוס-קוו" בהר-הבית מדבר
בנימין נתניהו לאחר שיחות רבת-עמון? בוודאי לא זה ששרר במקום הקדוש והרגיש הזה בכ"ח באייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967, כאשר אני וחבריי לגדוד הצנחנים 71 כבשנו ושחררנו את הר-הבית שהיה כבוש בידי כוחות זרים 1897 שנים לאחר חורבן הבית השני.
ואיך לא? מחלוקת בין גדולי תורה בדבר האיסור או ההיתר לעליה ולתפילה בהר-הבית, שימש כפצצת זמן בידי הוואקף המוסלמי, וכארגומנט מרכזי בידיו בהדרה המתמשכת של רגל יהודית מהמקום הקדוש הזה ליהדות.
יום שחרור הר-הבית היה לכולנו יום של התרוממות נפש המלווה בטראומה ובחשבון נפש מר על המחיר הכבד ששילמנו למען השבת הריבונות בהר לידי העם היהודי, ולא רק חללי הקרב הקשה על שחרור העיר שגבה את חייהם של מאתיים לוחמי צה"ל מכל זרועותיו, גם קורבנם של מאות אלפי יהודים שמתו על קידוש השם ובניין העיר מאז חורבן הבית השני ועד ימינו אנו .
מנהיגי המדינה לא הבינו כי השליטה בירושלים בכלל ובהר-הבית במיוחד, היא השליטה על הארץ הקדושה, והריבון עליו הוא הריבון האמתי של הארץ.
נלעגת היא הקבלה של השקר וההונאה הערבית, שישראל מפרה את הסטטוס-קוו בהר. מאז הורה משה דיין להסיר את דגל ישראל מעל כיפת הזהב של מבנה אבן השתייה (מסגד עומר) נקבעה נקודת מפנה קריטית שמשמעותה סחף בלתי פוסק בריבונותנו על הר.
ההתקפה על הציבור היהודי ברגימת אבנים מסיבית על מתפללי הכותל בראשית שנות התשעים, והקרב בו פרצו לוחמי משטרת ישראל והרגו באש 10 מהתוקפים, גרמה לגינוי חריף של שר החוץ האמריקני, האנטישמי ג'יימס בייקר, ובעקבותיו לתהליך מואץ של הפרת הסטטוס-קוו השביר, ומניעה של כל אפשרות ישראלית לביקורים חופשיים ולתפילה של יהודים בהר.
גם הניסיון להחליף את גשר העץ הדליק והרעוע המוביל להר-הבית, נתקל בהתנגדות אלימה ופראית, לא רק של הווקף בהר-הבית, אלא לכניסתם של גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל, בדמות התנועה האיסלאמית, ששברו כליל את ההסדרים לכניסה חופשית, ולו רק לביקורים ללא תפילה. כל ממשלות ישראל, מוזהרות ע"י גורמי שב"כ מוכי היסטריה, הטמיעו בקרב ערביי ארץ ישראל ואויביה הרבים את האימרה: "שאם ייהרס הר-הבית תפרוץ מלחמת נוראה עד כדי מלחמת העולם ה-3".
איש במדינת ישראל, להוציא אולי השוליים ההזויים, לא סבר שצריך בימינו אלה להרוס את מסגדי ההר, ולבנות על חורבותיהם את בית המקדש. אולם מנגד המשך הוויתורים בהר, ובמיוחד השלכות תהליך אוסלו, ריסקו כליל את ההסדרים המינימליים, שקוימו עד תחילת שנות התשעים, כולל סילוק נקודת המשטרה על ההר, ומתן מעמד לווקף בחסות ירדן לעשות כרצונו במקום הרגיש הזה, בכל דבר ועניין.
כך הופר הסטטוס-קוו בהר, אך ורק על-ידי הווקף והתנועה האיסלאמית בישראל, בלא שישראל תתנגד בעוצמה מתאימה להפרות האלה. כך נסגרו כל שערי הר-הבית בפני יהודים, (מצפון שער השבטים וממערב שער השלשלת) והשער היחידי שנותר פתוח, ובהגבלות חמורות, הוא שער המוגרבים על גשר העץ הרעוע המוביל אליו. נקודת מפנה חמורה ביותר אירעה לאחר רצח רבין ב-1995, ובדצמבר אותה שנה, בשל גשמי זעף רבים פנה הוואקף לראש הממשלה הזמני,
שמעון פרס, ובקש היתר זמני לתפילה במבנה של "אורוות שלמה".
ראש השב"כ דאז,
עמי איילון, (ישראלי חסר כל רגש יהודי והבנה היסטורית בחשיבות המדינית של ההר במכלול הסבוך של הסכסוך) איפשר כניסה למבנה ההיסטורי החילוני הזה, שלא היה מעולם ברשות הוואקף, ובהמשך, הסתיר במזיד מהציבור את העובדה החמורה שהתנועה האיסלאמית, הוואקף וירדן השתלטו בכוח על המבנה שנמסר לידיהם לימי חורף 1995, ובנו בתוכו את "המסגד המארוני", אחד הגדולים בעולם, תוך הפרה חמורה של הסטטוס-קוו.
יתרה מכך בין 1995 - בתחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 (הקרויה "אינתיפאדת אל-אקצה", אשר פרצה בעקבות ביקורו של
אריאל שרון) נחפרה ורוצפה תחתית המסגד השדוד של אורוות שלמה, בצורה פראית, תוך השמדה ברברית של המורשת הארכאולוגית והתרבותיות של בתי המקדש הראשון והשני.
במשך שלוש שנים נסגר ההר לעליית יהודים, והסטטוס-קוו המינימלי ליהודים בלבד, אף הוא לא החזיק אחר כך מעמד. גם ניסיון ישראלי לבנות בשטח הרובע היהודי במתחם הכותל גשר יציב בנוי אבן, לאחר קריסתו של גשר העץ בגשמי 2004, הוכשל על-ידי התנועה האיסלאמית וירדן.
בשנים האחרונות הוקצנה הפעילות האיסלאמית למניעה יהודים על ההר, ולמבקרים היהודיים המגיעים אליו, בקבוצות קטנות, ממתין אספסוף של ערבים וערביות הממומנים בתשלום, התוקף את הבאים באלימות בלתי פוסקת, בקללות, גידופים, יריקות, צעקות גנאי כנגד היהודים, ובאיומים ברצח, וכל אלה מלווים בהתקפות פיזיות של ממש, תןך התעלמות של המשטרה מפסיקת בית המשפט העליון המתירה חופש תפילה בהר-הבית.
כך הפך מסגד אל-אקצה לעמדת ירי של זיקוקים, בקבוקי תבערה, אבנים ומוטות ברזל, כך הובילה הסתה חמורה של הציבור הערבי על-ידי מנהיגיו המתלהמים משני צדי "הקו הירוק" - לאירועי דמים של סתיו 2015.
בחרתי להביא את התמונה הזו של חברי לקרב לשחרור ירושלים, כדי להראות לכם לאיזו נקודת שפל הגענו היום לעומת הגאווה של אז, ושמחת הניצחון של משחררי ירושלים, שהגשימו את חלום הדורות לשוב לציון עירנו, להר-הבית מקום קודשנו, מגשימים את התפילה שהיא שבועת עולם של מיליוני יהודים בכל הדורות:
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.