בפרשת השבוע אנחנו קוראים על התוודעות יוסף אל אחיו לאחר מפגש טעון ביותר בינו ובין יהודה. הפרשה פותחת במלים (בראשית מד): [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה... ותלי תלים של דרשות נאמרו אודות ההגשה הזאת. המצב הנתון הוא שיוסף, שהוא השליט על הארץ, החליט לקחת את בנימין לעבד כעונש על שגנב את הגביע של יוסף כביכול. יהודה ניגש אל יוסף ומבקש שיקח אותו עצמו כעבד תמורת בנימין בנימוק: [לב] כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. ולכן הוא מבקש: [לג] וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.
מתח מתמשך
עד כאן במה שנוגע לרובד הגלוי של הדברים. אלא שכידוע, מה שהתורה טורחת לספר לנו אלה דברים שנוגעים לנו כאן ועכשיו. לא רק מעשים שהיו. כי ברובד הגלוי אומנם יוסף מתפייס עם אחיו ואף מפציר בהם להיפטר מרגשות האשם על מכירתו, והוא עושה זאת באמת. מכל הלב. אבל ברובד הפנימי יותר, המתח הזה שבין (דרכו של) יהודה ל(דרכו של) יוסף, ממשיך להתקיים בעם ישראל. מסתבר שהמתח הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאופי שלנו כעם. היו תקופות שהמתח הזה נעלם אבל היו, וישנן עדיין, גם תקופות אחרות. כמו למשל בימי רחבעם בן שלמה שהתפצלנו לשתי ממלכות.
יהודה ויוסף - רוח וחומר
יהודה ויוסף מייצגים שתי אסכולות, שתי תפיסות עולם לכאורה מנוגדות. יוסף הוא איש המעשה, הוא הכלכלן המבריק הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ. לעומתו יהודה הוא איש הרוח. שעל כן (פרק מו): [כח] וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה... וכמו שמפרש רש"י בפירוש השני: לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. בפרקי אבות (פרק ג) אומר ר' אלעזר בן עזריה: אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח. אולי אפשר לומר שההבדל בין יהודה ליוסף הוא על מה לשים את הדגש, על הקמח או על התורה. כי הרי לשניהם ברור שחיים של יהודי כלולים משני המרכיבים.
שניהם חיוניים
לפני זה באותה משנה קובע ר' אלעזר בן עזריה עוד כמה צמדים: אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה. אם אין דעת, אין בינה; אם אין בינה, אין דעת. לכאורה, בכל צמד מאלה אפשר לדון מה עיקר ומה טפל, אבל מהלשון "אם אין א' אז אין ב', משמע שאחד בלי השני לא שווה כלום, שלשניהם ערך שווה. לא נתעכב הפעם לדון על כל אחד מהצמדים, רק נאמר שהבעיה הגדולה שלנו, של כולנו, היא ההתמקדות בהיבט אחד של החיים והעלאתו על נס כאילו הוא היחיד שחשוב. המפגש בין יהודה ויוסף מפריך את הגישה הזאת.
הרוח צריכה להוביל
השאלה האמיתית היא, מי אמור להוביל את מי, יהודה את יוסף או להפך. בפרשת השבוע יוסף הוא השליט ויהודה כפוף אליו. אבל במבט לטווח ארוך, כזה שהיה ליעקב אבינו, דוקא את יהודה ...שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה... הוא לא סמך על יוסף שידאג לכך כי, למרות שהיה צדיק במדרגה עליונה, זה לא תפקידו וגם לא השליחות שלו בעולם. זה התפקיד של יהודה. והשלמוּת של עם ישראל, האחדות השלמה, תושג רק על-ידי שיתוף פעולה בין יהודה ליוסף כאשר יוסף כפוף ליהודה, כאמור בהפטרת השבוע.
דרום וצפון - ימין ושמאל
כאמור, המתח שבין דרכו של יהודה לדרכו של יוסף מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה וזה הגיע לפילוג פיזי בפיצול הממלכה. שבט יהודה ישב בחלק הדרומי של הארץ ועשרת השבטים, בהנהגתם של מלכים מבני יוסף, ישבו בחלק הצפוני. וכידוע, כאשר המבט מופנה מזרחה, הדרום נמצא בימין והצפון בשמאל. גם כיום המתח הפנימי בין הימין והשמאל קיים, ואף מתגבר. ויש אפילו מי שמדברים על פיצול ר"ל, אבל לענ"ד הצעד הבא הוא דווקא איחוד ולא פיצול חלילה. בדיוק בהתאם לנבואת יחזקאל בהפטרת השבוע, בהמשך לחזון העצמות היבשות (פרק לז) שלפתע קמות לתחיה.
בן דוד הוא המלך
וכך זה מתחיל: [טו] וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. [טז] וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. שני עצים המייצגים שתי ישויות כאשר הרוב נספחים דוקא אל אפרים. [יז] וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. וכאשר ישאלו אותך מה זה? [יט] דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דֹנָי אלקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. [כד] וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם...