בשנת 1992 פרץ פרופ' פרנסיס פוקויאמה, אל התודעה הבינלאומית בספרו המדהים "קץ ההיסטוריה". הספר היווה מעין "מכת נבוט", בתודעה הבינלאומית, שבשלב ההוא עדיין לא הכילה את משמעות נפילתו הרועמת של הגוש הקומוניסטי ושל הקומוניזם בכללו, מספר שנים קודם לכן. פוקויאמה, מרצה וסופר מבריק, בארה"ב, טען בספרו שזכה לתפוצת ענק, כי נפילת הגוש הסובייטי משמעה ניצחון ברור של הדמוקרטיה ושל הליברליזם המערבי על משטרי העריצות למיניהם. עוד טען הכותב כי יש בעובדה זו משום הוכחה כי רק הדמוקרטיה המערבית הינה המשטר המתאים לטבע האנושי. הכותב ניבא עתיד ורוד-ליברלי למערב. ניצחון הדמוקרטיה יוביל לקץ ההיסטוריה של מאבקים על-רקע אידיאולוגי. מאבקים שעד לפני שנים לא רבות הפכו את העולם למרקחת-דמים אין סופית, להרג המוני של עשרות מיליונים, ולמצוקה קשה של מאות מיליונים אחרים ברחבי תבל. תהליך כזה, אמר, לא יקרה שוב.
אלא שכעבור מספר שנים, ב-1996 פירסם פרופ' סמואל הנטינגטון את ספרו על 'מלחמת הציוויליזציות'. הנטניגטון חלק על פוקויאמה, לחלוטין. הוא טען שבמאה ה-21 (כמה מדויק!), יתנגשו "הלוחות הטקטוניים", של הציוויליזציה המערבית ושל כוחות האיסלאם והקונפוציאניזם הסיני בהתנגשות אדירים...
להיכן, אם כן, פונה העולם במאה ה-21, ובמיוחד בסיומה של שנת 2015? האם הצדק עם פוקויאמה והעתיד אכן שייך לדמוקרטיה הליברלית או שהצדק עם הנטינגטון, ואנו בפתחו של מאבק גלובאלי, טיטאני, בין הציוויליזציות של המערב, המזרח והאיסלאם? ומה המשמעות לכך למדינת ישראל?
המהפכות במדינות ערביות שבהן הודגשה בתחילתן, התביעה לחירויות האזרחים ולכינון משטר דמוקרטי, כפי שקרה בטוניסיה, במצרים ובלוב, כמו גם ההתקוממות בסוריה, נראו אכן כמבשרות את בואו של אביב העמים כפי שחזה פוקויאמה. אלא שמהר מאוד נמהלו באירועים האלה אין ספור יריבויות מרות, על-רקע אתני, דתי ושבטי. ומעל לכל כמובן חידוש היריבות המרה והמדממת, בעולם המוסלמי בין שיעים לסונים. אביב העמים הערבי נקטע בעודו באיבו. למרות הפלת משטרי העריצות של בן עלי, קדאפי, מובארק, ואסד, בתחילתו, הוא גלש עד מהרה למאבקי דמים אכזריים. מבחינה זאת, "היכתה" תחזיתו הפסימית של הנטינגטון את זו של פוקויאמה.
המסמר האחרון
אלא שאת מכת המוות על "קץ ההיסטוריה", הנחית דאעש. ושיאה ב-2015. הארגון הוכיח כי לברוטאליות המחודשת והמקודשת בשם הדת/האידיאולוגיה, אין גבול. הארגון הותיר אחריו במסלול דהרתו אל עבר חופיה המערביים של סוריה, מסלול עקוב מדם. מאות אלפי גופות ומאות אלפי פליטים של כל מי שנקרה בדרכו ללא הבדל גזע, דת ומין, ובתנאי שלא יהיו מוסלמים מהזן הקיצוני, סימנו את נתיב התפשטותו. זו דמתה לכתם דיו שחורה הפושטת על פיסת בד ואין היא ניתנת לעצירה. תהליך זה, שהגיע לשיאו בשנה היוצאת, 2015, הוא שתקע את המסמר האחרון בתיאוריה החובקת תבל של פוקויאמה, ואף נהפוך הוא. הנה מתברר כי ההיסטוריה זכתה למפנה שטוף דמים. דווקא כשבעים שנה אחרי חורבן כמעט טוטאלי שהתבסס אף הוא על צידוקים אידיאולוגיים. בני אדם שוב הם אלה המהווים קורבנות אין ספור למאכלת שאיננה יודעת שבעה. הפעם היה זה ה"אביב הערבי" שהפך ל"חגיגת" מולך דתית מזוויעה. מולך שקם שוב לתחייה באכזריות שעלתה על כל מה שידענו בעבר.
התהפוכות הפוקדות את חיינו הן חלק חשוב באבני הבניין של ההיסטוריה. כמה אירוני הדבר שדווקא רוסיה, שנדחקה על-פי ספרו של פוקויאמה לשולי ההיסטוריה, חוזרת עכשיו למרכזה של ההתרחשות ההיסטורית והולכת להוות תשתית איתנה לבלימה של דאעש, יחד כמובן עם כוחות נוספים. אולי אירוני הדבר שדווקא מדינה זו, החופשית מכבלי ה"פוליטיקלי קורקט", הכובלים את המערב וחונקים יוזמות שונות שלו בתחום החקיקה, דווקא היא מסוגלת להוביל את העולם שאינו מוסלמי למאבק חסר פשרות בדאעש ובדומותיה.
עם כתיבת שורות אלה נמסר על התאוששות הצבא העירקי אשר החזיר לידיו את העיר רמאדי בירתו של מחוז אל אנבאר בצפון עירק. אולי התאוששות זו מבשרת את ראשית היקיצה מהחלום המוסלמי הפונדמנטליסטי, המאיים על העולם.
על-רקע התהליך הזה טוב עושה ממשלת ישראל, כאשר ללא רעש וצלצולים מיותרים, ביצעה ומבצעת את ההכנות הדרושות, להתמודדות שבוא תבוא. החל במסעו של רה"מ לפגישה עם הנשיא הרוסי (פגישה שכבר הביאה לתוצאות חיוביות מבחינת ישראל), וכלה בהכנה נכונה של הצבא להתמודדות העתידית נגד כוחות רשע הניצבים בדרום ובצפון.