יתכן מאוד שעד ששורות אלה יראו אור, כבר יתפרסם ברבים כתב אישום או הצהרת תובע בפרשת הפשעים המיוחסים לעצורי מחתרת דומא, ואנחנו כולנו נזדעזע עד עמקי נשמתנו. ובצדק.
מפני שלחלוטין ברור ש-99.999 אחוז מן הציבור כולו על כל גווניו, רואה בפשע שנעשה בדומא משום רצח נטו. פשע שאינו יהודי, אינו תורני, אינו הלכתי. אם מי מהרוצחים, אם וכאשר ייחשף פשעם, סבור כי מעשיו הינם בגדר יהדות צרופה, טוב שיידע, כי בעיני עם ישראל ברובו המכריע, מדובר בעבודה זרה של ממש, שאין לו בה חלק ונחלה.
במחנה הציוני-דתי, שאמור לספוג את מירב חיצי הביקורת על חשיפת יבלית ושאר גידולי פרא בערוגותיו, מתקשים עדיין להבין מניין צמחו אלה. באותה מידה של תימהון מתייחסים לשמועות שפוענחה פרשת דומא הזוועתית. אבל משלב זה מתפצל הציבור הדתי לאומי לשניים: אלה ה'ממלכתיים' (במלעיל) ששופכים דברי שבח וקילוסין על חוקרי השב"כ, 'מיטב בחורינו', על ההישג של 'וביערת הרע מקירבך'. הנימה הרווחת באגף ה'ממלכתי' היא, שהואיל וכולנו חייבים את בטחוננו לשב"כ, כי אז ברור, שלא ייתכן שהשב"כ טועה; ומי שנעצר, ראוי שייחקר לעומק.
זהו סוג של 'ממלכתיות' קיצונית. עד כדי הענקת ממד של קדושה, מעמד כמעט נבואי, למיטב בחורינו, שחלק ניכר מהם, כולל חוקרי תיק הרצח בדומא, הם סרוגים, כמו נחקריהם. בעולם הנוצרי בטוחים, שהאפיפיור לעולם לא טועה. בעולם ה'ממלכתי' של הציונות הדתית, גם השב"כ לא.
המחנה האחר בציבור הדתי-לאומי, אינו מוציא מכלל אפשרות מצב שהשב"כ טועה, בעיקר בהפעלת עינויים קשים כלפי הנחקרים. השבוע, למשל, זה התברר בשתי ערכאות בישראל – בית המשפט שלום וביהמ"ש המחוזי למחוז מרכז, שנדרשו ע"י התביעה להמשיך ולעצור צעיר בן 18, רועה צאן בגבעות השומרון, שנחקר באכזריות מבזה ומשפילה, במשך חודש ימים, ובתוכם עשרים יום שבהם לא ניתן לו לראות עורך-דין. שתי הערכאות סירבו להיענות, ושילחו את הנער לביתו.
לדברי פרקליטו של הנער ובני משפחתו, עבר הבחור סידרת התעללויות שלא הייתה מביישת שום גורם חקירה בחשוכים שבמשטרים הרודניים: לאורך החקירה הופעלה כלפיו אלימות קשה שכללה טילטולים, מכות, הטחת הראש בקיר, מתיחת הראש לאחור עד שהקיא. 'טובי בחורינו' מקרב חוקריו צרחו באזניו שוב ושוב: אתה רוצח! אתה רוצח! כשטען שאין לו מושג היכן ומה בדיוק רצח, היכו אותו נמרצות. אולי כדי לעזור לו להיזכר. האליבי שבפיו לא עזר לו להשתחרר מהרמבו'אים האלימים.
עשרים ותשעה יום ישב הבחור במעצר שווא. מרגע שהגדירוהו חוקריו עצור ביטחוני, הם הירשו לעצמם להתעלל בו חופשי חופשי, פיסית ונפשית. הוא הושלך לתא צונן שבו ישב בדד, ללא מיטה ורק עם מיזרון ודלי, ועם ארוחות במשורה. במשך ארבעה ימים רצופים נמנעה ממנו שינה(!). הוא נחקר ברציפות 23/4. למה רק 23? מפני שהוא קיבל גם שעה אחת ביממה של חופש. בשעה בודדת זו היה עליו לחטוף נימנום, לאכול, להתפלל, לקבל טיפול רפואי. במשך 23 השעות האחרות נחקר באינטנסיביות. כשצנח ראשו מחמת עייפות ובילבול וחוסר שינה, נמצא מי שהרים את ראשו, גם בכוח, או באמצעות סטירה מצלצלת, או מתיחת גרונו. מפליא שלאחר חקירה כל כך אינטנסיבית, לא הודה הבחור גם ברצח ארלוזורוב.
זה לא אומר שפשעים לא צריך לחקור. אבל בהחלט חובה לתהות, מניין שואב השלטון בישראל 2015, את הסמכות להתעלל בפראות, באזרחים שבחרו בפיאות מגודלות, זקני פרא וכיפות צמר בגודל של קערות מרק. אחרי 29 ימי עינויי גוף ונפש, מצאו לו משהו זניח: השתתפות בקטטה עם בידואים לפני כשנתיים(!). תגידו, אתם רציניים???
וכל העוולה הנוראה המתוארת בפי הפרקליט, נעשתה, כך נטען בתגובת הגורמים האחראים, בסמכות וברשות. על-פי חוק. כאילו קיים חוק שמתיר פשע בחסות החוק. ואולי בעצם כן: גם בסדום הונהגו חוקי סדום. הכל התנהל שם כחוק, עד שבורא עולם החליט להשמיד את סדום על חוקיה הנבזיים. גם באינקוויזיציה התעמרו בקרבנות היהודים, רק על-פי חוקי האינקוויזיטורים. הכל היה שם כחוק, ללא שום ספק.
וזה לא אומר כלל שהטרוריסטים האמיתיים מדומא, הינם נקיי כפיים. דינם של רוצחים לכלא. לא חשוב מאיזו עדה. אבל מי שחושב שהתנהגות 'מיטב הבחורים' הייתה נכונה, שיואיל בטובו להרהר באפשרות, שגם בנו או נכדו נקיי הכפיים, יפלו יום אחד לידיהם של מיטב הבחורים.
מיד כשנודעה זהותם המיגזרית של החשודים בפרשת דומא, החל מחול שדים טיפוסי של הטחת האשמות כלפי המיגזר הציוני דתי כולו. כאילו שכל הדתיים לאומיים אשמים. כאילו שכל הקיבוצניקים אשמים בחתרנות והריגול של אודי אדיב מקיבוץ גבעת שמואל. דברי הבל. לא ציבור זה אשם ולא ציבור זה. אף אחד כבר לא מתרגש מטענות ההבל הללו.
אבל מסתבר שהחגיגה על הדם הופכת לריטואל קבוע, ומה שמפתיע לא פחות הוא, שגם המיגזר החרדי, לפחות בחלקו, נהנה לשלח אבנים בציבור הדתי לאומי. הבולט בכך הוא המיגזר הליטאי, ששופרו 'יתד נאמן', שופך למדורה דם רע (27.12.15): "האם הימין הד"לי הינו חלק מהמדינה ומהממלכתיות שלה או לא? (...) שוליו של הימין, אפילו הכי רחוקים (...), הינם בשר מבשרה של הציונות. (...) את כל השיבושים שלהם ניתן למצוא בערוגות הציונות", קובע כותב העיתון, ששמו לקוח – ולא לשווא – מן הפסוק: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ (...) וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ".
באותו יום ממש כתב מאמר המערכת של 'המודיע', עיתון החוגים החסידיים בעולם החרדי, דברים הפוכים ממש, בנחת ולא מתוך רוע: "גם אחרי שרבני ומנהיגי הציונות הדתית (ב'המודיע' אין מקום לביטוי הגנאי: 'הד"לים'), פירסמו כרוזים והצהרות על עמדתם בפרשה, השוללת ומתנגדת מכל וכל למעשים כגון אלו, לא חדלים גורמים בשמאל ובתיקשורת, לנסות ולהטיל עליהם את האחריות לאירוע, שהם מגנים מכל וכל".
ראו מה ביני לבין חמי.