כפי שראינו בפרשות קודמות, הכותרת של הפרשה איננו מעיד על תָּכְנָהּ. למעשה, הפרשה מציינת את התקופה שבני ישראל שהיו באגרא רמא וירדו לבירא עמיקתא (משל תלמודי (חגיגה ה ב) כרקע לתחילת הופעתו של משה כמנהיג כריזמטי, אדם שגדל ונתחנך בבית המלוכה לשם הובא כתינוק על-ידי בת פרעה. מתברר שיש חשיבות לציין, כי משה לא גדל בקרב בני עמו ולמעשה גם לא סבל כמוהם. דבר זה הטריד את חז"ל. עובדת היותו מחוץ לבני עמו, מוסברת על-ידי הפרשן אבן עזרא כך: "...כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם".
גזרת פרעה להשליך ליאור כל בן זכר לא קוימה על-ידי המיילדות העבריות ובכך הן סכנו חייהן, וראו בזכרים עתיד עם ישראל וכי קיומם חשוב מקיומן של המיילדות עצמן ומשה היה אחד מניצולי הזכרים שהמיילדות סכנו חייהן ולא השליכום ליאור. כשמשה נמשה מן היאור וגדל בבית המלוכה העבדות הייתה במלוא היקפה.
לידתו של משה וּמְשִׁיָּתוֹ מן היאור לפי חז"ל, הם היו התרופה למכה, כי נאמר: "אין הקב"ה מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה! על כן הקב"ה נטע בלב בת פרעה להציל אחד מבני העברים, ולא ידעה שמשה יהיה מי שישחרר עמו מעבדות מצרים מבית אביה. משה הוא התרופה למכה. בדורות שיבואו אחרי משה כ-2,000 שנה מתרחש דבר דומה עם היהודים בפרס ומדי, כאשר המן בקש להרוג ולאבד אל כל היהודים ב-120 מדינות והקב"ה הכין תרופה למכה בדמות אסתר המלכה. אפשר גם כאן לאמר, כי ִמְשִׁיַּת משה מן היאור הייתה התרופה למכה שהיותה במלוא עוצמתה, כי משה משחרור ישראל מעבדות לחרות ומוציאם ממצרים.
לעומת זאת, השעבוד ששעבדו המצרים את בני ישראל גִּבֵּשׁ אותם לעם, כי כשבני אדם נמצאים בצרה מסיעים זה לזה להינצל ממנה. כפי שֶׁנִוָּכַח בהמשך, משה ניחן בכל התכונות שיש למנהיג.
לסיכום פרק זה ניתן לומר, כי עד לפרשת שמות, הכל סב סביב לידתו והתהוותו של עם ישראל כשיעקב-ישראל ויוסף היו הדמויות הדומיננטיות בעשר פרשות האחרונות שבספר בראשית. מכאן ואילך ועד סוף ארבעת חומשי התורה, יהיו משה ואחיו אהרן הדמויות הדומיננטית. ניתן איפא לסכם תכונות משה כמנהיג המשחרר את ישראל מעבדות ומוליכם לחרות כך:
פַּרְעֹה מְעַנֶּה אֶת יֵשְׂרָאֵל וּמְעוֹרֵר אֶת חֲמָתוֹ שֶׁל הָאֵל
בִּבְלִי דַּעַת גָּם גִּדֵּל מַנְהִיג לִגְאֻלַת יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הוֹעִיד
לְהוֹצִיא עַמּוֹ אֶל הַדְרוֹר וּלְכַךְ מֹשֶׁה נִמְשָׁה מִן הַיְאוֹר
הָאֵל בָּחַר בּוֹ לְהַנְהִיג עָם לַעֲבוֹדַת אֵל וְלָרֶשֶׁת אֶרֶץ גָּם
מֹשֶׁה יָצָא אֶל אֵחָיו וַיַּרְא אֵיך מְדַכְּאִים עַמּוֹ עַד עָפָר
וּמִשֶׁרָצָה גָּם צֶדֶק לְבַסֵּס סֻפַּר לְפַרְעֹה וְזֶה לְהָרְגּוֹ בִקֵּשׁ
בָרַח לוֹ מֹשֶׁה לְאֶרֶץ מִדְיָן וּמָצָא כֹּהֵן אֲשֶׁר לְעַמּוֹ נֶאֱמָן
וּמֹשֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן נִהְיָה וְהָאֵל נָתַן לוֹ בַּת מִדְיָן רַעֲיה
הִגִּיעָה הָעֵת אוֹתָהּ בִקֵּשׁ וְנִגְלָה הָאֵל בִּסְנֶה בּוֹעֵר בָּאֶשׁ
וְכַָכָה נוֹלַד נָבִיא נֶאֱמָן אֵל נָבִיא שֶׁיִּגְאַל אֶת עָם יִשְׂרָאֵל
לָכֵן אָנוּ מְצַפִּים מֵמַֹנְהִיג לִהְיוֹת כְּאַחַד הָעָם לֹא חָרִיג
שֶׁיָּשִׂים נֶגֶד עֵינָיו אֶת עַמּוֹ יַעֲשֶׂה לְמַעֲנוֹ וְיִשְׁכַּח מֵעַצְמוֹ
כְּדֵי לֹאמַר אֵשְׁרֵי הָעָם שְׁכָּכָה לוֹ.