מצבה האבוד של מפלגת העבודה

ראש האופוזיציה יצחק הרצוג הקדיח את תבשילו באופן מעורר רחמים כשקבע כי על השמאל הישראלי להסתכל על העובדות, ולא על משאלות הלב. משאלת הלב של השמאל היא חלוקת הארץ. בצד אחד של הגבול פלשתין הנקייה מיהודים, ובצד השני מדינת כל אזרחיה, כולל כמובן איימן עודה, יו"'ר מפלגת הערבים בכנסת. בהתבטאות יוצאת דופן אמר הרצוג לפרנסואה הולנד נשיא צרפת כי ההיתכנות לחלוקת הארץ לשתי מדינות על-פי מתכונת זו היא קטנה עד אפסית, ולכן על מפלגת העבודה להתרכז בדברים אחרים. קשה לתאר את הקצף והחימה שקדחו באפם של כל מתחריו/מתחרותיו של הרצוג לראשות מפלגתו. אבל בזאת אין חדש. זוהי דרכם של הפוליטיקאים במפלגה זו. מה שחדש, או לפחות יוצא מן השק, הוא הצהרתו של איימן עודה, נציג חמאס בכנסת, שאין חלופה לנתניהו ללא הקול הערבי. יתר על כן, וחשוב יותר, מאז המהפך של 1977 לא קמה ממשלת שמאל לישראל, לא של רבין ב-1992 ולא של ברק ב-1999, ללא התמיכה של הערבים. ללא הקול הערבי לא ניתן היה להגיע, כך ח"כ עודה, לא להסכמי אוסלו ולנסיגה החלקית מיהודה ושומרון ולא לנסיגה מדרום לבנון – מטרות מוצהרות של מפלגת העבודה. כך, ממשלת רבין של 1992 שהביאה לנו את הסכמי אוסלו, ובעקבותיהם את גל הטרור הנורא ביותר שחוותה מדינת ישראל עד אז, לא הייתה יכולה לקום ללא הקול הערבי. ממשלת ברק של 1999 לא יכולה הייתה לקום ללא הקול הערבי. ממשלת ברק הביאה לנו את גל הטרור הנורא מאז ומעולם, מעל ומעבר לזה של ממשלת רבין, שלעומתו גל הטרור הנוכחי אינו אלא סדרת אירועים זניחים, וכן את הבגידה בלבנונים בעלי הברית של ישראל צבא צד"ל, ובעקבותיה את ההסלמה שהביאה למלחמת לבנון 2006, על 133 הרוגיה. הברית שבין מפלגת העבודה לבין ציבור הבוחרים הערבי היא אפוא הכרחית והביאה על ישראל את האסונות הקשים ביותר, ואת השגיאות המדיניות המסוכנות ביותר, לפחות מאז מלחמת לבנון 1982, שם נוסדה מפלגת העבודה הנוכחית כאופוזיציה לוחמת. מפלגת העבודה הפכה למעשה סניף של רצון הבוחר הערבי. כדי להיבחר, חייב חלק גדול ממועמדיה לפנות אל הגוש הערבי, שמספר מתפקדיו במפלגת העבודה הוא השני בגודלו, ולהציג עמדות המקובלות עליו. עמדות אלו הן למשל חלוקת הארץ על-פי מפתח גזעני, שבו רק לערבים מוסלמיים הזכות לחיות גם במדינה הפלשתינית וגם במדינה היהודית, בעוד שליהודים ייתכן קיום רק במדינה היהודית המגומדת. כל מנהיגות מפלגת העבודה דהיום מקבלת עיקרון אנטישמי גזעני זה ללא עוררין. מאז עליית חמאס, אנו עדים לעליית קרנו של המניע האיסלאמיסטי בסכסוך היהודי ערבי. מבחינה איסלאמית מייצגת התנהלותה של מפלגת העבודה את שובה של היהדות למעמד מובנה של נחיתות בפני השליט המוסלמי המכתיב את תנאיו לרוב היהודי, ממש כמו בימי היות היהודים מיעוט נרדף בכל ארצות ההאיסלאם שלפני התערבות מעצמות המערב. זוהי בדיוק הברית שמציע איימן עודה לבני החסות היהודיים הנמצאים בראש מפלגת העבודה: עשו את רצוני ותוכלו לשוב לשלטון כקבלני משנה שלי. והנה מוקש: היו"ר הנוכחי של מפלגת העבודה קם ואמר כי אינו רוצה להיות עוד בן חסות בשירות האיסלאם, ועל כן הוא מעדיף היפרדות. אלא שהיפרדות זו אין הוא רואה כמהלך בר-ביצוע במסגרת הדיפלומטית המקובלת של חלוקת הארץ, ולכן מדובר בהיפרדות תרבותית. היהודים לא יסתמכו על הערבים שיעשו את עבודתם, ומפלגת העבודה לא תסתמך על הציבור הערבי שיחסל את המדינה היהודית דרך המערכת הדמוקרטית. ערוותם של בני החסות התגלתה מיד: ללא הבוחר הערבי, אין להם סיכוי להיבחר ולהגיע לשלטון. תמימות הדעים שבין שלי יחימוביץ' ("ההודעה שיצאה מהפגישה של יו"ר המפלגה...הייתה מאוד חריגה, מאוד יוצאת דופן, מאוד קיצונית, מאוד לא שייכת"), ובין איימן עודה ("הרצוג לא רלוונטי, עליו להתפטר") היא כה מובהקת, עד כי שהיא מעידה על סימביוזה בין שני הגופים: מפלגת העבודה ונציגות הרש"פ/חמאס בכנסת. ובלי "שתולים" אי-אפשר. שתול הוא הכינוי שניתן למי שמשרת גורם עויין, בעוד שהוא לכאורה חלק מן הערוגה המשותפת. יריב אופנהיימר אינו שתול. הוא כבר מזמן משמש בריש-גלי ראש חץ של עמדות ערביות אנטי-ציוניות, והוא גאה בכך. יולי תמיר אינה שתולה. היא גאה בחברותה בארגונים השוטמים את ישראל ובמיוחד את צה"ל, לכן הייתה שרת החינוך בממשלות של מפלגת העבודה. זהבה גלאון אינה שתולה. היא תומכת בכל עמדה מוסלמית המסייעת לפירוק מדינת היהודים, כולל פתיחת השערים נוסח מרקל לכל פולש. אבל אלה המתיימרים להיות פטריוטים יהודיים ישראלים, בעודם משמשים למעשה קבלני ביצוע של איימן עודה, ואף תלויים ברצונו כדי להגיע למחוז חפצם הפוליטי, כמו עמיר פרץ, כמו שלי יחימוביץ', הם בני חסות שתולים. ייתכן כי יו"ר מפלגת העבודה אינו מעוניין להיחשב שתול של איימן עודה, כעושה דברו ורצונו – בכנסת. לא כיוון שהוא רוצה להיות "ימני", אלא כיוון שאינו רוצה להיות בן חסות. לכן אמר את מה שאמר, ובזה חיסל את מנהיגותו. כי בני חסות אינם אוהבים את המראה המוצבת בפניהם. דרך ארוכה עברה מפלגת העבודה מן הימים שבהם בנתה את הארץ, שחררה אותה מפולשים זרים והגנה עליה מן האנטישמיות הגזענית. היום זוהי מפלגת בני-חסות של האיסלאם הכובש, מפלגת האבודה, וחבל.