אחרי שנים של ביקורת נוקבת על אפליה תרבותית חינוכית מקוממת - נמצאה לבסוף הנוסחה הגואלת ב"מודוס ויוונדי" ראוי לציון. בצד התרבות המערבית, ששלטה עד עכשיו במדינה בלעדית - יתוודעו בקרוב התלמידים במוסדות החינוך גם לקסמה של תרבות המזרח.
איזו משתי התרבויות האלה תהיה בסופו של דבר דומיננטית יותר, היא כמובן שאלה רטורית בלבד. המציאות, מכל מקום, מוכיחה בעליל שלא זו, אף לא זו. שהרי כבר היו לנו גם שר ביטחון ספרדי ורמטכ"ל מזרחי, ואפילו השפה העברית ממשיכה לה להתנגן בהברתה הספרדית, והיא כמובן זו הנותנת.
האמת ניתנת להיאמר כי במרוצת כמעט שבעה עשורים למדינה נמצא תמיד מי שניסה להעיר את השד העדתי מרבצו. אבל מכולם הגדיל, מן הסתם, לעשות הסופר קלמן כצנלסון, עליו השלום, שבסערה הפוכה מזו של היום העז לקרוא תיגר על...אפליית תרבות אשכנז דווקא.
בשנת 1964 יצא לאור ספרו של כצנלסון "המהפכה האשכנזית". בספרו פיתח מחברו תיאוריה מוזרה על "העדה האשכנזית המקופחת בארץ הזאת, על-אף העובדה שהיא עולה בתרבותה על העדה הספרדית".
כצנלסון, יליד רוסיה, קונן על ש"האומה האשכנזית הנעלה, שנועדה בעצם למשול, עשתה טעות פאטאלית כשאפשרה את עלייתם של לא-אשכנזים נחותים".
קיתונות רותחין בספרו המשתחצן קרא כצנלסון (אחיינה של רחל שזר, אשת נשיא המדינה לשעבר) "למנוע מהספרדים, שנראים כמו ערבים וחושבים כמותם", מלהתאחד נגד, מה שהוא כינה, "המיעוט האשכנזי". בתוך כך הוא גם תקף את המעבר בשפה העברית מן המבטא האשכנזי למבטא.הספרדי, וקרא לחזור אל הדיבור ביידיש.
למותר לציין שהספר, שהפך בזמנו ל"בסט-סלר" במדינה, זכה לקיתונות של רותחין מכל קצות הקשת הפוליטית והעדתית, כשבסופו של דבר אף נאסרה הפצתו, וזאת לאחר שרבבות עותקים ממנו כבר יצאו לשוק.
אבל חשיבותו העיקרית של ספר "המהפכה האשכנזית" היא דווקא בשימוש שנעשה בו על-ידי אינטלקטואלים מזרחיים! אלה מצאו לנכון להביא אותו כעדות לכך שבקרב הציבור האשכנזי היו קיימות דעות גזעניות אליטיסטיות, כמו גם שאיפות להגמוניה אשכנזית בממשל ובתרבות בישראל.
כך או אחרת, הספר הצליח לחזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען, שרווח כל כך בציבור הישראלי.