שופט בית המשפט המחוזי מרכז, אורן שוורץ, פרסם (8.3.16) פסק דין שעניינו נטילה שלטונית של מקרקעין שהיו בבעלות פרטית, במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, ללא הסכמת בעלים. בעתירה נטען, כי יש להורות על השבת הזכויות היחסיות שנלקחו מהעותרות במסגרת התוכנית, וזאת משום שהשטחים אינם משמשים, לטענתן, למטרה ציבורית, אלא למטרה מסחרית (קאנטרי, חנויות ספורט והסעדה) וזאת בהתאם לסעיף 196(א) לחוק התכנון והבנייה.
התוכנית (ממ/3107) פורסמה למתן תוקף באפריל 2005 ובמסגרתה ניטל שטח אשר הוקצה לעירייה לבריאות, ספורט ונופש. כמו-כן, שונה ייעודם של מגרשי העותרות מחקלאי למסחרי/תעשייתי, כך שלמעשה התוכנית השביחה את זכויותיהן.
כבר עתה נציין, כי במסגרת עתירה קודמת נגד התוכנית (עת"מ 1325/05), נקבע, כי נטילת מגרש 80 למטרת בריאות, ספורט ונופש עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 188 לחוק, ואינה חורגת מהמטרות הציבוריות שבגינן ניתן להפקיע מקרקעין. עוד יצוין, כי קביעה זו לא נתקפה במסגרת הערעור אשר הוגש על פסק דין זה (המהווה אבן דרך בדיני ההפקעה), ועל כן נותרה חלוטה.
בטרם דן בית המשפט בסוגיה לגופה, קבע השופט שוורץ, כי קיימים טעמים כבדי משקל לדחות את העתירה על הסף, וזאת בין היתר, לאור חוסר ניקיון כפיים בהגשתה (הסתרת העובדה שמקרקעי העותרות הושבחו כתוצאה מהתוכנית), מעשה בית דין (לאור שנקבע בעת"מ 1325/05), שיהוי כבד בהגשתה וכו'.
בכל הנוגע לשאלת תחולתו של סעיף 196(א) לחוק, בית המשפט בחן את שלושת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף: (1) הפקעת המקרקעין על-ידי הרשות; (2) אי-תשלום פיצויים בגין ההפקעה; (3) שינוי הייעוד של המקרקעין המופקעים למטרה לגביה לא ניתן להפקיע קרקע על-פי החוק בלא תשלום פיצויים.
ביחס לתנאי הראשון, ציין בית המשפט את ההלכה שנקבעה ביחס לאותה תוכנית בבית המשפט העליון בעע"ם 5839/06 ("הלכת בראון"), לפיה נטילת קרקע במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמה, תיחשב כהפקעה, ולפיכך יחולו על הליך זה דיני ההפקעה.
ביחס לתנאי השני, בית המשפט קבע, כי ככל שלא נגרם לנפקע חסרון כיס בגין נטילת הקרקע ו/או ככל שהושבחו זכויותיו (בין בדרך של הענקת זכויות בנייה ובין בדרך של שינוי ייעוד), הדבר ייחשב כמתן פיצוי בגין הקרקע שהופקעה. במקרה הנוכחי, העותרות זכו להשבחה של ממש לזכויותיהן כתוצאה מהתוכנית שכנגדה הן עותרות כעת. לפיכך לא רק שתנאי זה אינו מתקיים, אלא שיש בכך כדי ללמד על חוסר תום לב של ממש בהגשת העתירה.
ביחס לתנאי השלישי, הרי שהסוגיה נבחנה בעתירה שהוגשה בעניין בראון, שם נקבע שהייעוד התכנוני אינו חורג מהוראת החוק ומאפשר הפקעה של מגרש 80 לשימושים ציבוריים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שהפעילות מבוצעת על-ידי גורם מסחרי (הולמס פלייס) אין בה כדי לאיין את ייעודו הציבורי של מגרש 80; וכי בתי העסק שפועלים במרכז הקאנטרי, מהווים שימוש נלווים למרכז העירוני שמשמש לספורט ולנופש.