בתביעה שהגיש הוועד המקומי בצור הדסה נגד תושב שמיאן לשלם היטל שמירה, דן ביהמ"ש בשאלה האם ועד מקומי מוסמך לגבות היטל שמירה, בייחוד כאשר היקף השמירה חלקי ונופל מהקבוע בחוק העזר.
הנתבע טען, כי רק המועצה האיזורית מוסמכת לגבות היטל שמירה, מה גם שהוועד מספק שירותי שמירה חלקיים: עמדת השמירה בכניסה ליישוב אינה מאוישת בשבתות וחגים, ורכב הסיור משמש גם לקריאות תושבים פרטיים. על-פי חוק העזר, השמירה אמורה לכלול שמירה נייחת וניידת מלאה (שמירה באמצעות שומר בליווי רכב סיורים במשך 24 שעות ביממה). לפיכך טען הנתבע, כי מכיוון שתשלום השמירה הוא אגרה (לא מס), ומכיוון שהוועד אינו מספק שירותי שמירה על-פי החוק, לא קיימת זיקה בין השירות לבין האגרה אותה הוא מבקש לגבות, ולכן לא מוטלת עליו חובה לשלם את היטל השמירה.
שאלה של סמכות והאצלה בית המשפט קבע (22.2.16), כי משעה שהמועצה האיזורית האצילה לוועד המקומי סמכות בתחום השמירה והביטחון, סמכות זו כוללת גם אספקת שירותי שמירה לתושבים על-פי חוק העזר, ובהתאם לכך - אף לגבות את היטל השמירה עבור שירותים אלה. סעיף 132 לצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות) מקנה למועצה האיזורית זכות להאציל לוועד המקומי מתפקידה וסמכויותיה המנויות בסעיף 63 לצו, והכוללות סמכויות בתחום השמירה והביטחון.
האם נדרש שהאצלה במליאת המועצה תכלול באופן מפורש סמכות להפעלת חוק העזר לשמירה? גם טענה זו דחה ביהמ"ש בקובעו: "אין ספק שהאצלת סמכויות בתחום השמירה והביטחון כוללת גם את הסמכות לספק שירותי שמירה ליישוב על-פי חוק העזר, ובהתאם לכך אף לגבות את היטל השמירה עבור שירותים אלה".
ביהמ"ש גם דחה את הטענה לפיה יש למחוק את החיובים מהשנים 2013-2010, כיוון שהוועד צירף לתביעה אישור האצלה מ-2014, וקבע: "החלטת המועצה מיום 19.1.14 הינה רק דוגמה להחלטה אחת בדבר האצלת סמכויות לוועד המקומי, כאשר החלטות זהות מתקבלות מדי שנה". קביעה זו, שאינה נשענת על הראיות שהוצגו במשפט, ואף מנוגדת לפרקטיקה המקובלת לפיה האצלה נעשית אחת לקדנציה, מגלה, כי גם בעניין זה מפעיל ביהמ"ש את חזקת חוקיות המינהל. עם זאת חשוב לזכור, כי נתון זה (מועד האצלה) ניתן לבירור, ותושב המבקש להתגונן מפני חיוב יכול על נקלה לדעת מתי האצילה המועצה את הסמכות לוועד (הפרוטוקולים של המליאה מפורסמים מכוח חוק באתר האינטרנט של הרשות).
ההיקף לא קובע שאלה נוספת שנדונה בהרחבה היא מהו היקף השמירה המקנה לרשות זכות להטיל חיובים בגינו, וזאת כיוון שכאמור היטל שמירה הוא בבחינת אגרה ולא מס, דהיינו: תשלום שיש קשר סיבתי בינו לבין השירות. בעניין זה הבהיר תחילה ביהמ"ש: "גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי נפל כשל מסוים בשירותי השמירה אותם מספק הוועד המקומי, בשל העובדה שלא קיים שומר בשער הכניסה בשבת, וכי שירותי השמירה אינם מסופקים במלואם על-פי חוק העזר, הרי שאין בכך כדי לפטור את הנתבע מחובתו לשלם היטל שמירה".
בית המשפט מסביר: "טענות כנגד טיב השירות, היקפו ואיכותו, לא יכולות לפטור מתשלום היטל שמירה לחלוטין, שכן די בכך כי מתקיימת זיקה בין ההיטל הנגבה לשירות אותו מספק התובע על-מנת שתקום זכותו של התובע לגבות את ההיטל. העובדה ששירותי השמירה אותם מספק התובע אינם לשביעות רצונו של הנתבע, שכן לטענתו בהתחשב במיקום היישוב ובצורכי הביטחון מדובר בשמירה שאינה אפקטיבית, אינה מובילה למסקנה כי התובע אינו מספק שירותי שמירה, וכי לא קיימת זיקה בין השירות לבין ההיטל שנגבה. התובע מספק שירותי שמירה, וגם אם מדובר בשירותי שמירה שאינם אופטימליים, ואשר לשיטת הנתבע אינם עונים על צרכי היישוב, הרי שהדבר לא מוביל למסקנה כי אין מדובר בשירותי שמירה כלל".
בעוד שחל גידול במספר הוועדים המקומיים המספקים שירותים מוניציפליים ובהיקפם, יכולתם התקציבית של גופים אלה הייתה ונותרה מצומצמת ביותר. בהעדר מקורות תקציב עצמאיים משמעותיים, כאשר הם תלויים במועצה האזורית ובסיס החיוב שלהם נמוך ממילא (מספר בתי אב קטן) היקף השירותים שהם יכולים לספק הוא על-פי רוב קטן. מציאות זו, כפי שמודגם בפסק דין זה, חושפת את הוועדים המקומיים לסיכון שבמתן שירות חלקי יועלו נגדם תביעות לגבי חוקיות החיוב. סיכון נוסף שעליו ניתן ללמוד מפסק הדין נוגע לזיקה הנדרשת שבין הפעלת הסמכות להאצלה. ועדים מקומיים חייבים לדאוג, כי ברשותם אסמכתא המעידה על האצלה.