לא עיתונות שחוקרת לעומק, ובוודאי שאף לא דעת-קהל, הן אלה שראויות להחליף את בית המשפט. אלא שעם זאת אין כל סיבה הגיונית לבטלם.
הדברים אמורים בפסיקת משפטו של רומן זדורוב, שהורשע בדעת-רוב ברציחתה של הילדה תאיר ראדה בקצרין - פסיקה שהותירה אחריה, למרות הכל, משקעים כבדים מדי בציבור.
עם כל הכבוד לבית המשפט - הספקות הרבים בעקבות הפסיקה לא רק שהם מעלים תהיות, אלא מחייבים דיון מחודש, כדי שהאמת והצדק יצאו סוף-סוף לאור לעין כל..
הראיות שהוצגו לבית המשפט הן, בעצם, רק לכאורה, ואין שום בסיס מוצק לאימות שלהן. לא הרחוב הוא זה שקבע זאת, גם לא כותרות מרעישות של המדיה. חולל זאת החור השחור שנפער.
פה אחד הירצחה של תאיר ראדה הוא, בכל זאת, עדיין, בגדר תעלומה, שרב בה הנסתר על הנגלה. מבלי לזלזל לרגע בפסיקתם של שופטי הרוב במשפט - יש בכל זאת סוללה נכבדה של משפטנים מן השורה הראשונה, שכלל אינם משוכנעים שזדורוב הוא אכן הרוצח, ובהם גם אחד השופטים בפסיקה.
אותם משפטנים ברי-סמכא, שהביעו תרעומת על גזר הדין הנחרץ, מסתמכים על כך שהממצאים שהוגשו לבית המשפט רחוקים מלהיות בדוקים ומשכנעים. אחרי ככלות הכל הותירו אחריהם רובם סימני-שאלה גדולים מכדי שניתן יהיה להוציא מהם פסיקה נחרצת. על אחת כמה וכמה כאשר מבית המשפט הועלמו ממצאים בדוקים וחיוניים, שהיו עשויים, בסופו של דבר, לשנות את התמונה.מקצה לקצה.
העובדה שדעת מיעוט במשפט הטילה ספק כה סביר בפסיקה - היא זו הנותנת ואומרת דרשני. ומאחר שהדברים אמורים במשפט-רצח - מן הראוי שההרשעה תינתן פה אחד. אחרי ככלות הכל יש לזכור שבמשטר דמוקרטי - חזקת החפות חזקה מעקרון היסוד של הכרעה הניתנת ברוב.