אני מוצא לנכון לפני חג הפסח להתמודד עם משפט אחד בהגדה. משפט הנאמר לאחר שאנחנו מוזגים כוס מיוחדת לאליהו הנביא ופותחים את הדלת בצפייה לבואו.
כללי סדר פסח מנוסחים בספר ההגדה ומנחים אותנו בעת מזיגת הכוס לאליהו הנביא לומר: "שפוך חמתך אל הגויים שלא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב... שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם" ולסיום "תשמידם מתחת שמי ה' ".
זו אמירה כואבת ומתריסה לקוחה מירמיהו פרק י' פס' כ"ה ומובאת גם בתהילים ע"ט פס' ו'. אי-אפשר שלא להזדהות איתה על-רקע המאורעות שהיא נאמרה, עת הנביא ירמיהו היה עד בשנת 586 לפני הספירה לגילויי פורענות של גדודי נבוזראדן שר הטבחים של נבוכנצאר מלך בבל, הטובחים בתושבי ירושלים, חורשים את בתיה ושורפים את בית המקדש.
לנגד עיניו של הנביא שיירות פליטים יוצאות אל הבלתי נודע, אל גלות רחוקה. מתוך גיא ההריגה הנפרס לעיני הנביא עולה התפרצות זעם כלפי שמים, ושימוש בפועל בזמן ציווי לעברה של ההשגחה - "שְׁפוֹךְ חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" כאילו מה אתה רוצה מאיתנו מדוע חמת הזעם הזו מגיעה לנו - שפוך חמתך "על משפחות אשר בשמך לא קראו". משפחות עמים האוכלים את יעקב והופכים את נחלתו לשממה.
היום אינני מבקש להניח התפרצות זועמת רווית כעס מוצדק כנדבך בנדבכי ההוויה של התא המשפחתי שלי במארג של הגדת הפסח, של הגדת לבנך לדורות.
אינני רוצה לתת לקול של שפוך חמתך לנווט את סיפור תשוקת החרות של כל בן העם היהודי. אינני מצטרף לדרישה לשפוך זעמו של בורא עולם על כל משפחות העמים שלא ידעוהו, וזה עוד בחג, המסמל את ניצחון הרוח על החומר, את ניצחון הצדק על הרשע, את ניצחון עם עבדים היוצא לחרות מעבדות מצרים.
אין לי זכות לשפוט אמירה, שנאמרה מנהמת לב שבור של ירמיהו לנוכח מראות האימה, אבל אני חייב לשאול את עצמי האם אני מעביר לדורות הבאים מורשת של שנאה ונקם או מורשת של ציווי אהבה ובניית עתיד ללא שנאה וללא נקם. אני דוחה מכל וכל תפיסה המבקשת לגדל דור על ברכי שפוך חמתך. אני בוחר בשפוך אהבתך.
מצער, שבסיום התפילה בבית הכנסת מודגשת האמירה "עלינו לשבח לאדון הכל ... שלא עשנו כמשפחות האדמה, שהם משתחווים להבל ולריק. ואנחנו מודים למלך מלכי המלכים, הקב"ה. אינני רואה במאמינים, בני דתות אחרות, כאנשי הבל וריק. הם עבורי בני אנוש, שאני חש כבוד לתרבותם.
כעם אל לנו לשאת פנים אל שפוך חמתך, אלא לפתיחת צוהר לקראת מה שעושה מציאות של שכנות טובה בין העמים. להתגבר על מורשת איבה כדוגמת מה שנקרא אחרי חג הפסח בחג השבועות, עת ארץ מואב בירכתי עבר הירדן המזרחי פותחת שער לפליטי רעב ישראלים מהעיר בית לחם.
ארץ מואב סועדת אותם מספר שנים לא מבוטל. נרקמת מערכת יחסים אנושית בין אישה מואבייה לאישה עברייה מבית לחם יהודה, אישה קשת יום למודת סבל של אלמנות, שכול, רעב וחוסר תקווה.
לעולם הערכים של "והגדת לבנך", לדור הצעיר, שנוטל את מקל הדורות, בל ננכס "שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך", נמיר אותם ב"שפוך אהבתך על הגויים באשר הם" - בעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". "בפרוס על כולנו סוכת שלום."