את מי אני רוצה בשלטון, אני יודע, דעתי לא השתנתה מאז הבחירות, ובבחירות שמתי פתק מח"ל בקלפי. ועתה, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, אני מבקש לחזק דווקא את אחד הגופים היריבים, על-מנת שיהיה אלטרנטיבה ראויה לשלטון, על-מנת שנציגיי יידעו שאם הם לא יעבדו בשבילי יומם וליל, ההחלפה שלהם לא תהיה מורכבת.
ומאחר שאין אלטרנטיבה כעת, ומאחר שללא שינוי יסודי בדרך החשיבה של יריבי הליכוד גם לא תהיה כזו בעתיד הנראה לעין, אני מבקש להציע תוכנית קצרה שאולי תועיל להיווצרות אלטרנטיבה ראויה.
ובכן מבין היריבות של מפלגת הליכוד יש מפלגה דמוקרטית אחת, מפלגת העבודה, ומאחר שאנו דמוקרטים בנשמה, אנו פוסלים על הסף מפלגות לא דמוקרטיות, מפלגות כאלה הן פתרון זמני לסקטורים מאוד מסוימים, פתרון ללא כל עתיד, כגון ליברמן לעלייה הרוסית, לפיד לשמנת של רמת אביב והרצליה ו
ש"ס לחרדים בני עדות המזרח. מפלגות כאלה, גם אם שורדות מעבר לקדנציה שתיים, אינן מפלגות שלטון, אוויל משריש יהיה מי שייתן את ההגה בידיים של מנהיגים נישתיים ואנטי דמוקרטיים מובהקים שכאלה.
ומה שנותר כאלטרנטיבה שלטונית הוא מפלגת העבודה.
ומהם האתגרים של מפלגת העבודה בנסותה לשבות את ליבו של הבוחר? ובכן את האתגרים ניתן לחלק לשלושה עיקריים:
1. אידיאולוגיים
2. פרסונאליים
3. ציר הזמן
אידאולוגיים מבלי שנכנסנו למערכת בחירות כלשהי, צצים ועולים הפערים האידאולוגיים בין תורת מפלגת העבודה ובין המציאות, בעוד מפלגת העבודה מברברת על שלום, המציאות המרה בשטח, כפי שמוכתבת על-ידי הצד השני, מראה לנו שמדובר בחלומות בהקיץ. ובתוך הפער הצבוע והשקרי הזה מסתובבת מפלגה שלמה הטוענת לשלטון וכל עוד לא תמצא דרך להשתחרר מהסחרור הזה, מעמדו של
בנימין נתניהו מובטח לדורות רבים. העיתונאית והמחוקקת הדגולה הטוענת לכתר כבר ניסתה פעם אחת להחביא את הבעיה הזו מתחת לשטיח, והבוחר הישראלי עלה על הטריק הזול הזה והראה לה את הדלת, כעת היא מנסה שיטה אחרת, והבוחר יראה לה את החלון, בקיצור אפס סיכויים.
והאידאולוגיה יוצרת בידול חברתי וגאוגרפי. הפריפריה בישראל, אשר השורשים של רובה הם בארצות ערב, ובפריפריה מכירים את היריבים האכזריים שלנו הרבה יותר מאשר במרכז עם מקורותיו הפולניים, ובפריפריה מצפים למדיניות של יד קשה ואחראית בכל היבטי הביטחון, וזה בדיוק הפוך ממה שמקרינה מפלגת העבודה בימים אלה.
פרסונליים מתוך הלאו האידאולוגי, אנו חייבים ללמוד על ההן הפרסונלי, יש רק פרסונות מאוד מסוימות שתוכלנה לדלג על משוכת הפער בין האידאולוגיה לבין המציאות, כי מנהיג רציני אצלנו אשר ייפגש בבוא היום עם מנהיג רציני בצד השני, עשויים לשנות גם את המציאות.
ולשם כך חובה על מפלגת העבודה להעמיד בראשה מנהיג ביטחוניסט, אשר לציבור אין כל ספק ביכולותיו, ואין כל ספק בכך שיעמיד את הביטחון בראש מעייניו, ובמקביל יחתור לשלום.
זה חייב להיות מנהיג במלוא מובן המילה, אדם ללא רבב, ללא שמץ של רבב, את הבן אדם הזה חייבת המפלגה לחפש בנרות על-מנת לתת לו, באורח דמוקרטי, את שרביט ההנהגה שלה. לצדו חייבת המפלגה לשים מנהיג חברתי, משכמו ומעלה, אשר יגרוף קולות מן הפריפריה.
ציר הזמן ואם כל זה יקרה ערב בחירות – התועלת תהיה אפס, כל זאת צריך לקרות כאן ועכשיו
לישון טוב בלילה את כמות האנשים אשר ישנו טוב בלילה עם
שלי יחימוביץ' או
יאיר לפיד כראשי ממשלה, אפשר לדעתי לספור על כף יד אחת. אך אם הציבור הישראלי לא יתעורר אנו נמצא עצמנו יום אחד עם עיתונאי או עיתונאית שבקושי ניהלו חנות מכולת בראש המדינה, וכאן מדובר כבר על סכנה לאומית של ממש.
מחובתנו כאזרחים ערניים להניע תהליכים פוליטיים כאלה אשר יאפשרו למפלגת העבודה ולליכוד להגביר כוחן על חשבון מפלגות הנישה המיותרות והמזיקות ובאופן שהציבור יחליט מידי פעם בידי מי מהן יהיו המפתחות, ובאופן שהבידול המדיני של מפלגת העבודה, לא יעיד על בידול ביטחוני, וודאי שלא יעיד על בידול חברתי.