בימים אלו של פרשת
ענבל אור והכותרות הדנות בשינוי חקיקתי בעניין קבוצות רכישה, ראוי יהיה לבחון במקביל את תוצאות החלת חוק המתווכים על קישור בין עסקות ודרישות שונות שעל מתווך לעמוד בהן, כמו גם לדון בעניין הסדרת נושא היזמות בפינוי-בינוי. נראה על פניו, כי החקיקה יכולה ליצור סדר בתחום ולמנוע פגיעה באזרח. חבל רק שהמחוקק מצוי צעד אחר אחרי השוק, ותיקוני חקיקה באים לאחר שהסוסים כבר ברחו לעיתים מהאורווה.
פסק דינה של שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
רונית פינצ'וק-אלט, מדגים כיצד קיימות פרצות בנושא התיווך. ענייננו בתביעה ובתביעה שכנגד, שעיקרן מחלוקת בין הצדדים בקשר להתקשרות החוזית ביניהם שבמרכזה הסכם תיווך והסכם מכר. ברקע עמדה דרישת התובעת להורות לנתבעות לשלם לה דמי תיווך.
לטענת התובעת, נתבעת 1 לא זכאית לעסוק בתיווך ולכן לא זכאית לקבלת דמי תיווך. לפיכך, לא עומדת לה הזכות להמחות לנתבעת 2 את זכותה לקבל דמי תיווך. עוד טענה, כי לא ניתנו שירותי תיווך או שירות שבליבם עומד קידום העסקה, והדרישה לתשלום דמי התיווך נעשתה כחצי שנה לאחר חתימת הסכם המכר.
במחלוקת האם זכאית הנתבעת 1 לקבל את עמלת התיווך קבע בית המשפט (21.3.16), כי הנתבעת - שהיא חברה המוחזקת על-ידי שתי חברות זרות - אינה נכנסת לגדרו של חוק המתווכים, ולכן אינה כפופה לו. לפיכך, יש לבחון את התשתית ההסכמית והראייתית תוך בחינת המהות הכלכלית של העסקה, או באמצעות "המבחן היעיל" שיושם בפסיקה ביחס למתווכים בנסיבות בהן אין תחולה לחוק המתווכים.
מבחינת הנסיבות עלה, כי עסקינן בעסקה שיש לסווגה כעסקת אקראי, אשר במסגרת הוסכם מבעוד מועד מה יהיה השכר בצידה. נוכח זאת, דחה בית המשפט את טענת התובעת בדבר הפרת חוק המתווכים.
בדבר טענת התובעת, לפיה על הנתבעים לשלם לה את סכום דמי התיווך גם בעילת "עשיית עושר ולא במשפט", קבע בית המשפט, כי טיעוני התובעת מבוססים ברובם על ההנחה שהופר חוק המתווכים. משנפסק שאין תחולה לחוק המתווכים, אזי נשמט הבסיס לטיעונים אלו. לעניין טענת התובעת בדבר הפרת חובת תום הלב קבע בית המשפט, כי היא נטענה ללא ביסוס ואין בנסיבות העניין משום הפרת חובת הנאמנות.
בית המשפט דחה גם את טענת התובעת לפיה לנתבעת לא קמה הזכות להמחאת זכויותיה. משנקבע כי הנתבעת 1 הייתה זכאית לקבל את דמי התיווך, אזי היא הייתה אף רשאית להמחות לנתבעת 2 את זכויותיה, כפי שעשתה בפועל. לפיכך, נשמט הבסיס לטיעון התובעת בדבר חיובה של נתבעת 2 בהשלמת יתרת התמורה החוזית בגין הסכם המכר, ואין לתובעת עילה חוזית נגד הנתבעת 2, מאחר שזו קשורה להסכם רק לעניין הזכויות ואין היא צד בר תביעה בשל הפרת חוזה נטענת על-ידי נתבעת 1.