אחד המכשולים על דרך השלום עם הפלשתינים היא בעיית הפליטים משנת 48, מלחמת השחרור. פליטים אלה פזורים בכ-10 מדינות עיקריות, ברובן מדינות ערביות, והן אלה שלוחצים על זכות השיבה.
מובן שאף מנהיג ערבי לא יוכל לחתום על הסכם שלום ללא מימוש זכות השיבה, ולכן כל תשובות אבו מאזן, או אי-מתן התשובות על ידו, נובעות בראש וראשונה מסעיף זה. יש נושאים נוספים כמו סיום מצב הלוחמה, הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ועוד, אולם סעיף הפליטים הוא הבעיתי ביותר.
הורדת הלחץ ההתנהגות הצבועה של המנהיגות הערבית בארץ ממחישה מדוע אסור ליבא ולו ערבי אחד נוסף למדינה. ערביי ישראל במקום לדאוג לרווחתם ואיכות חייהם כל הזמן מפנים את מרצם לכיוון הפלשתיני.
לאור כך מן הראוי היה למצוא דרך שתאפשר את הורדת הלחץ הבינלאומי מגבה של מדינת ישראל והעברת הכדור למגרשן של המדינות הערביות המאכלסות את הפליטים בארצן.
אני מציע לכן, להכין תוכנית התישבותית של הפליטים בארצות בהם הם נמצאים, להקצות תקציב מתאים של האו"ם באמצעות אונרא, שיספיק לבניית בתים חדשים ומודרניים, שכל פלשתיני ירצה לגור בו, במקום החושות שהם גרים בהן עכשיו.
לאונרא יש את האמצעים, ולא מדינות ערב עצמן תתרומנה לכך משאבים, וכאקט סמלי גם מדינת ישראל תתרום מאמצעיה ותרתום את מדינות אירופה וארה"ב לפרויקט הזה. על-ידי כך הוויכוח יהיה סביב תוכנית זו, אנחנו נראה כי אנו שואפי שלום וערוכים לפתרון בעיות, וכל אלה שמיעצים לנו כרגע איך לנהוג יצטרכו להרתם למשימה.
שוב נוכל לראות כיצד תנהג ההנהגה הפלשתינית מול הצעה פרודוקטיבית זאת. האם יתנו כתף או יפעלו לטרפדה, ואז יצטיירו כמתנגדי ההסכם על כל המשמעוית הכרוכות בכך. יתר על כן, זה יספק תעסוקה באותן ארצות לעשרות אלפי עובדים ויעלה את התפוקה הכלכלית במדינות אלה.