אנו עומדים ערב אישור תקציב דו שנתי שלמעשה יהיה תלת שנתי עקב זאת ש-2019 תהיה שנת בחירות וקשה יהיה לתאר מצב בו תחליט ה
ממשלה לאשר תקציב לשנתיים בסוף 2018.
מוליד הרעיון הנפסד של תקציב דו שנתי הוא השר
יובל שטייניץ. כדרכו של הפילוסוף הפסבדו כלכלן הוא התאהב ברעיון. מה הוא לא אמר עליו? שתקציב שנתי משבש את עבודת אגף התקציבים מאחר שהוא כל הזמן עסוק בהכנת התקציב הבא ואין לו זמן להקדיש לביצוע. אם מתכננים טוב הרי שהקצאת הזמן לביצוע לא צריכה להיות מרובה. בכלל נימוק מעין זה, במידה שהוא נכון, יכול להעיד על חוסר מיומנות דבר אותו ניתן לתקן. בהתלהבותו העצמית אף טען הפילוסוף שמהעולם באים ללמוד מאיתנו על רעיון התקציב הדו שנתי הגאוני. יכול להיות שבאי הבנתו את רזי השפה האנגלית פירש את התגובה הנימוסית להצגה חופרת של מבקרים מזדמנים, כשקיקה ללמוד תורה מפי שר אוצר פרובינציאלי. בכנפי דמיונו אף חזה שטייניץ שרעיון התקציב הדו-שנתי ראוי לפרס נובל. כאיש אקדמיה לשעבר חזקה עליו שטריק אינו השטיק שיזכה בפרס נובל. מה הוא סמואלסון? מילטון פרידמן? גו'ן היקס?
לפני כ-50 שנה אמר פרופסור דן פטנקין שההתקדמות הגדולה במקצוע הכלכלה נבעה משיפור באיכות, זמינות ועדכניות הנתונים. דבר שמאפשר לכלכלנים להגיב בזריזות למגמות כלכליות. בימינו לקביעה זו של פטנקין יש מישנה תוקף.
מעבר לתקציב דו-שנתי בעיקר בתקופה זו של אי-ודאות עולמית, בה הפד האמריקני חזה ארבע העלאות רבית במהלך השנה רק כדי לחזור בו לאחר כמה חודשים לנוכח נתוני הכלכלה העולמית, מעדיף נתניהו לשחק בכלכלה רק כדי להבטיח את שרידותו ברחוב בלפור.
מנהל אגף התקציבים הוא מראשי המתנגדים לתקציב דו שנתי למרות שהוא יצטרך לעבוד פחות קשה.
אולי הישועה תבוא מבוג'י הרצוג שיתנה הצטרפותו לממשלה בחזרה לתקציב שנתי?