פרשת השבוע בהעלותך גורמת לי לדמיין שני אנשים שהולכים ברחוב שלובי זרועות, מספרים לכולם על מערכת היחסים המדהימה שלהם, דואגים שאיש לא יפספס את הבית והמשפחה שהם בנו לתפארת בעשר אצבעות.
בלב בית המקדש עמדה המנורה, שבעה קנים עם בזיכים מלאים בשמן זית זך וטהור, דולקים ומאירים. אך לא הייתה זו מנורה רגילה, התורה מעידה ש"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" [במדבר; פרק ח', פסוק ב']. בניגוד לתאורה רגילה, הנרות במנורת המקדש היו מופנים כלפי פנים, אל הנר האמצעי. האור לא התפזר לכל עבר, אלא התכנס פנימה, ודווקא משום כך האיר באור יקרות.
גדרי הצניעות שאיתם מלווים אותנו התורה וחז"ל בתהליך, מהקמת הבית ועד מאה ועשרים, עוזרים לנו למרכז כוחות, למקד אותם ולהביא אותם לידי ביטוי בצורה מקסימלית. אם וכאשר עמדת הנפש הבסיסית שלנו תחתור כל הזמן אל החוץ, יהפוך הבית מהר מאוד לחלון ראווה משפחתי, אחרים אולי יראו בכך משהו מרשים ולא יפסיקו לצקצק בהתפעלות, אך אנחנו נרגיש מהר מאוד כיצד אנו מאבדים שליטה ומתחילים לנהל את הבית על-פי התגובות שאנו מקבלים מבחוץ.
בשביל להישאר נאמנים לעצמנו ולייחודיות של משפחתנו, עלינו להאיר פנימה, בתוכנו כבר טמונים כל האוצרות שאנחנו צריכים - אהבה, שמחה, אמונה, תקווה, אכפתיות, כבוד וכו'. אז במקום לברוח החוצה כדאי שנתחיל לרוץ פנימה.