אירופה מבוהלת מגל המהגרים והפליטים הגודשים אותה. מדובר בקצב של כמיליון רק השנה, ועוד יבואו רבבות אחרים. כל הדרכים מובילות לצרפת, ללונדון, לברלין.
אירופה 'הליברלית', 'הדמוקרטית',עדיין חושבת שהיא ה'חכמה' והמבינה עניין, ועומדת כעת מול שוקת שבורה. היא הניחה למוסלמים להגיע ולהתיישב בתוכה, לא עצרה בהם, שכונות שלמות פינתה עבורם, והם השתלטו מבפנים. למרבה הפלא אירופה הזו עדיין לא הפנימה את המתחולל בתוכה.
לונדון מלאה ערבים, גם בריסל, ושטוקהולם, וערים שלמות בגרמניה, באוסטריה, וכמובן בצרפת. הנוסע היום ברכבת הפרברים מסרסל מצפון לפאריס אל מרכזה יופתע להיווכח שהנוף האנושי של צרפת השתנה. הנוסעים ברובם המכריע הם מהגרים וברובם מוסלמים. נוף דומה ייחשף במרסיי, בברבס רובע של צפון פאריס בו ניתן לראות מספר פעמים ביום תפילות המוניות ברחובות, בפאריס יש היום בתי ספר ממלכתיים עם רוב מוסלמי, עם 85% תלמידים מהמגרב.
תחילתו של האיסלאם בצרפת היה בראשית המאה השמינית. אל סמח' הוביל את הפלישה דרך הפירנאים. הוא היה מוסלמי אדוק וביקש להוביל ג'יהאד נגד הכופרים. בשנת 721 חצה את הגבול באזור קטלוניה בצרפת של היום, ובראש צבא גדול כבש את העיר נרבון, רצח בה את כל הגברים ושיעבד את הנשים ואת הילדים. באותה שנה נחלו המוסלמים בטולוז את תבוסתם הראשונה באירופה, ונחתם ההסכם הראשון בין המוסלמים לבין הצרפתים בראשות קרל הגדול.
קרבות עקובים מדם
מעשי החטיפה הבלתי פוסקים של שודדי ים מוסלמים וההפרעה לסחר הימי בים התיכון הביאו את הצרפתים לפלוש לאלג'יר ב-1830. חמישים שנה מאוחר יותר פלשו הצרפתים לטוניסיה ולערים ראשיות במרוקו. בכך השלימה למעשה את הכיבוש של ארצות צפון אפריקה. חרף העובדה שצרפת שלטה על אותן מדינות מוסלמיות, ולמרות הקרבה היחסית בין אותן ארצות לצרפת, לא הייתה הגירה המונית לצרפת. למעשה עד לראשית המאה העשרים לא הייתה למעשה קהילה מוסלמית של ממש בצרפת.
לאחר מלחמת העולם השנייה היה צורך בכוח אדם זול לבניינה מחדש של צרפת וצעירים צפון אפריקניים הגיעו או הובאו בהמוניהם. בשנות החמישים והשישים קיבלו מדינות צפון אפריקה עצמאות, על-פי רוב לאחר קרבות עקובים מדם עם השלטון הצרפתי.
באופן פרדוכסלי, הירידה בביקוש לכוח אדם זול תחת שתקטין את זרם המהגרים המוסלמים אל תחומי צרפת, הביאה למגמה הפוכה: בשנות השבעים חל גידול מאסיבי בהגירה המוסלמית לצרפת. אם בגלי ההגירה הקודמים למטרות עבודה הגיעו הצעירים בגפם, לתקופה קצובה שבסיומה תכננו לשוב חזרה לבתיהם, הפעם מחשש למדיניות פיקוח ממשלתית על ההגירה, הגבירה את החשש של אותם פועלים צעירים, והם מיהרו להביא את משפחותיהם לצרפת.
בשנת 1981 הופץ חוזר ממשלתי בנושא איחוד משפחות והדבר הביא לשינוי דרסטי בכמות ובהרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה המוסלמית בצרפת - משפחות שלמות 'עשו איחוד משפחות' והשתקעו בצרפת כדי להיקלט שם.
אין היום מידע מדויק לגבי מספר המוסלמים באוכלוסייה, מאחר שהחוק הצרפתי אינו מאפשר לשאול אנשים על אודות הדת בה הם מאמינים, אבל עיתונים רבים נוקבים במספר 10 מיליון, כאשר המדינה מונה כ-60 מיליון.
מחצית האוכלוסייה
מנתונים לא מוחלטים במדינות אחרות ביבשת כמו גרמניה, בריטניה, הולנד, בלגיה או איטליה, נראה כי האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר מרוכזת בצרפת. דת האיסלאם בצרפת נמצאת בתנופה אדירה גם בגלל הדמוגרפיה וגם בגלל התחזקותן של תנועות איסלמיות רדיקליות (לא רק דאעש אלא "איחוד הארגוניים האיסלאמיים של צרפת שהוא הארגון הגדול ביותר, גדל מאוד בשנים האחרונות). חל גם גידול עצום באדיקות הדתית ומעל 90% מהמוסלמים מגדירים עצמם "מקיימי מצוות" לעומת שנת 2001 שאז כ-36% הגדירו עצמם "מקיימי מצוות". באיסלאם לא קיימת הפרדה בין דת ומדינה, ועבור מוסלמים תושבי צרפת, עובדת היותם מוסלמים היא קריטריון הזהות הבסיסי. כמעט למחצית האוכלוסייה הבסיסית בצרפת אין אזרחות צרפתית והדבר אינו מפריע במיוחד כל עוד אתה יודע מי אתה. לעולם לא יעזוב מוסלמי את האיסלאם ולא יכפור בה.
משרד הפנים הצרפתי דרש לפני 14 שנים כי ארגון UOIF המאגד בצרפת למעלה ממאתיים עמותות איסלמיות יחתום על אמנה המתירה המרת דת, והם סירבו. בכך הם נאמנים ליסוד האיסלאם לפיו חל איסור מוחלט להמיר את הדת, ובאשר לקבלת החוקה הצרפתית, אין ברורה יותר מאמירתו של נשיא הארגון לשעבר, ברזה: "הקוראן הוא החוקה שלנו".
יסוד איתן בתפישה המוסלמית, הוא החלוקה לדאר אל איסלאם ודאר אל חרב. בבית האסלם כלול כל חבל ארץ הנמצא, או שהיה בעבר, תחת שלטון של מוסלמים, והוא ישאר לעד נחלת האיסלאם, ויש חובה נצחית על המוסלמים לשחרר ארצות אלה מעולם של לא מוסלמים שהשתלטו עליהן ולהשיב בהן את שלטון המוסלמים.
בית המלחמה או בית הכופרים, כלומר מי שאינם מוסלמים,אלו הן כל הארצות שטרם נכבשו על-ידי האסלם ואשר חלה חובה לאסלם אותן, שכן המטרה הסופית היא השתלטות פוליטית של האסלם על העולם כולו.
איחרו את הרכבת
עד סוף שנות השמונים נחשבה צרפת למשהו באמצע, מעין מקום בו ניתן להישאר באופן ארעי. בסוף שנות השמונים משתנה האסטרטגיה והוחלט שצרפת הופכת לדאר אל אסלם. מימוש המטרה מתבצע בדרכים מגוונות. ערעור יסודות הדמוקרטיה והחדרת ערכים מוסלמיים דתיים לבתי הספר במסווה של לימוד השפה, שלטון כנופיות מוסלמיות ועוד.
המוסלמים שהגיעו בחודשים האחרונים כמו ארבה, המהומות שהם עוררו, הטרור שהם מפיצים, רצח פה התקפה שם, מפחידים את האירופים, והיום משתכחים מהם כל "זכויות האדם". הם היו רוצים להתעורר בבוקר לעולם נטול מוסלמים, הם מאסו בהם, ברעלות, באזורים שרגל של שוטר אינה דורכת בו, בהצקות לנשים מקומיות, בבורקות, אבל נדמה שהם אחרו את הרכבת. ייתכן מאוד שהאיסלאם עוד יבלע את צרפת וארצות נוספות. המוסלמים אינם שוכחים שצרפת פעם כבר נכבשה על ידם והיא תמיד תהיה דאר אל אסלם, לעד נחלתם.
ועם כל הקטסטרופה שפקדה אותם, עדיין האירופים מזדהים עם הערבים יותר מאשר עם היהודים, ומנסים להשכין כאן "שלום". נקווה שידיהם תהיינה מלאות עבודה עם הפולשים שלהם, והם יעזבו את ישראל בלי להטיל את האשם עליה, לכל תחלואי העולם.