ישראל מעולם לא הייתה מעצמת-כדורגל, ולא על הספורט הפופולרי הזה תפארתה. ההישגים הבינוניים והבלתי-מרשימים של נבחרותיה לא סייעו לה אי-פעם לסלול את הדרך ליורו, שלא להזכיר העפלה למונדיאל הנכסף. תככים ומדנים, מאמנים מאכזבים, שחקנים מפשלים ובזבוז משווע של משאבים, מנעו כל סיכוי להעפיל לפסגות.
אלא שמה שישראל לא הצליחה לחולל - עלה דווקא בידיהן של איסלנד וולס, שתי מדינות שהכדורגל איננו בדיוק כוס התה שלהן. סוד הצלחתן נעוץ בנוסחת הקסם שאימצו לעצמן, שאינה אלא מזיגה מאלפת של עקשנות, נחישות, חריצות והתמדה. מסתבר שבאמצעותה הן חוללו ממש את הבלתי-יאומן, כשהצליחו להעפיל עד לשלבים הגבוהים של היורו, מותירים את כולם פעורי-פה למולן.
השקעה נבונה
במציאות החדשה שנוצרה בעולם הכדורגל, נשלחו הביתה נבחרות ותיקות ובעלות שם למופת, דוגמת אנגליה, ספרד ואיטליה. את מקומן תפסו נבחרות מהמעלה השנייה, שדרך כוכבן הפעם ביורו. למען הגילוי הנאות זה בדיוק המקום להודות שגם ישראל יכולה הייתה להשתלב במשבצת הזאת. מה שהיא זקוקה לו למימוש העניין הוא רק קורטוב של מוטיבציה, הוגנות לשמה ועבודת-צוות. הכדור, יש לזכור, הוא עדיין עגול, ובתור שכזה גם נותן, כמובן, הזדמנות נאותה ושווה לכולם.
זה בהחלט אינו בשמיים, וגם אם דרוש לשם כך מהפך - אסור להרים אף לרגע ידיים. הפוטנציאל קיים כבר ממילא מזמן, ונותר רק להוציאו מהכוח לפועל. השקעה נבונה בכוחות מוכשרים וצייתניים עשוייה בהחלט להכשיר את הקרקע ולסלול את הדרך שלנו ליורו, ואולי מן הסתם גם לקראת המונדיאל. בינתיים צריך רק ללמוד את הלקח, ולא לחזור על שגיאות העבר.