מדי פעם אתה עומד נפעם אל מול "חוכמת הנבחרים" שלנו בבואם לדון בסוגיות פשוטות יחסית של הגנה על ערכים, קביעת נורמות התנהגות, מתן דוגמה אישית או עיצוב יחסים מתקבלים על הדעת בין אזרחים למדינתם.
בפעם המי-יודע-כמה, היינו עדים, לא מכבר, להשתוללותה של חברת הכנסת זועבי מעל דוכן הנואמים בכנסת. בפעם המי-יודע-כמה סחפה הפרובוקטורית המדופלמת הזו את מרבית חברי הכנסת, להתלהמות חסרת-מעצורים כמעט, שרק ביישה את המוסד המחוקק שלנו. בפעם המי- יודע-כמה, הצליחה שונאת מדינת היהודים הידועה הזו, להניח מוקש תרבותי והתנהגותי לפתחם של חברי כנסת ישראל ולמלכדם בו - תעודת עניות לכנסת על-פי כל קנה-מידה תרבותי; חבל.
מאבק אידיאולוגי מחייב יכולות רבות ומגוונות ובכללן, שיקול דעת, עצבים חזקים, תפיסה מהירה של סיטואציה ממלכדת ותגובה מהירה שתהיה גם אפקטיבית וגם נורמטיבית. המאבק שמנהלת זועבי נגד הכנסת, כסמל הדמוקרטיה הישראלית, הוא מאבק אידיאולוגי. להוותי אני חייב לומר שהיא מנצחת בנקודות, כמעט בכל סיבוב במאבק זה. היא גם מצליחה לומר את אשר עם ליבה בצורה הגסה ביותר והמעליבה ביותר האפשרית, גם נשארת בכנסת וגם מוצאת עצמה שוב ושוב בעיבורה של הזדמנות לחזור בהצלחה על תרגיליה הקודמים. אם זה אינו לעג משולב ב"אצבע משולשת" כלפי כנסת ישראל ירום הודה, אזי זה בוודאי הרבה יותר גרוע מכך.
נכון, במאבקה הגס והברוטלי, "שורפת" זועבי את תדמיתה הציבורית, לפחות ברובו המכריע של הציבור היהודי. אבל בזירה החשובה לה באמת, הזירה הפלשתינית הפונדמנטליסטית והזירה הערבית הכוללת הנגועה בשנאת ישראל כרונית, היא גם זוכה לעדנה וגם תורמת לחיזוק המגמה, ועוד מעל בימת הכנסת.
נסיונות עבר לסלקה מן הכנסת או למנוע את הצבתה ברשימת הבחירות לכנסת בעטיה של התנהלותה העויינת וגסת-הרוח, כשלה בבית המשפט העליון שלנו, אשר "תורת הפוליטיקלי-קורט" אוכלת בו כל חלקה טובה להכעיס. אינני רוצה לחזור כאן לוויכוח על תפקידו ותיפקודו של בג"ץ, אולם לדעתי הוא חורג כבר מזמן מכל גבול מתקבל על הדעת, מסרס כל מנגנון שלטוני בסיסי בישראל ומקבע נורמות בלתי מתקבלות על השכל הישר של מערכת יחסים מאוזנת בין רשויות השלטון במדינה. במקרה זה הוא מעניק לסמל האנרכיה הבוטה - זועבי - חסינות גורפת להכעיס, ומפקיע מן הכנסת את זכותה לנהל עצמה באופן אפקטיבי. לצערי, נמושות הכנסת משלימות עם עובדה זו, וכך מחלישות עוד יותר את עמדת הכנסת ומעצימות את הבג"ץ ללא שום צורך אמיתי.
בהנתן המציאות המתוארת לעיל, מה התרופה שמצאו לכך חברי-כנסת "מתקדמים", דוגמת ח"כ כבל? - הללו החליטו לחתום על מכתב התחייבות לצאת מהמליאה בכל פעם שח"כ זועבי תעלה לדוכן לדבר. כלומר:
להחרים את הכנסת במקום להחרים את זועבי. אם הדבר לא היה מעציב, הוא היה הופך לצחוק השנה - "שכל ישר" מהופך ב-180 מעלות, לאמור: בכל פעם שח"כ עוין או מוכה גורל ישתלח בכנסת, במדינה, בציבור הישראל בצה"ל או בכל ערך לאומי אחר, יקומו חברי הכנסת שלנו ויעזבו את המליאה לאות מחאה; ומי ישאר שם - המתפרע, כמובן. שכן מטעמי "זכויות היסוד" של ברואים הנראים בצלם, ככל שהם גסים ופרועים יותר, גוברת זכות היחיד שלהם על זכותם של כל "הלפלפים" האחרים. בבית המסחר לאווילות פרשנית מצויה נוהגים לכנות זאת "מניעת עריצות הרוב"; טימטום? - בוודאי.
אני סבור שהצעתו של כבל וכל מי שהתפתה לחתום על "מכתב הכוונה" שיזם, מקורם בחוסר מחשבה מספקת ובשגיאה לוגית:
צריך להחרים את זועבי ולא את הכנסת; משמע: להרחיק את זועבי מן הכנסת ולא את חברי הכנסת מהמליאה.
חברים, התעוררו! אתם כבר על סף שיא עולמי בתורת האבסורדים.