בליל הפיגוע בניס הייתי בפריז. ישנתי. השכם בבוקר אשתי אומרת לי: "יש 80 הרוגים". לבי צנח, לא האמנתי שאצלנו יפלו כל כך הרבה קורבנות. "זה בניס", הוסיפה אשתי. מיד רווח לי. יהיו יפי נפש שיעקמו את פרצופם המיוסר. אבל דומני שהייתה כאן תגובה טבעית. אדם קרוב אצל עצמו, אצל משפחתו וקרוביו ומכריו, אצל קהילתו ואצל עמו. אילו הייתי שומע כי פצצה הוטלה בבית כנסת יהודי בפריז והיו הרבה קורבנות, גם אז היה ליבי צונח. בני עמי הם. רק כעבור מספר דקות, ותמונות ההרג מרצדות מול עיני, התחלתי לחוש רגשי צער. לא על צרפת, אלא על הקורבנות ובני משפחותיהם, והפצועים הרבים.
שתי תמונות בהקשר לטבח משכו את תשומת ליבי: האחת, ההופעה של הולנד נשיא צרפת שהצהיר כי "אנחנו במלחמה", וכי צרפת תגביר את התקפותיה האוויריות בסוריה ובעירק נגד דאעש; השנייה, המשאית הלבנה הענקית שדרסה ורצחה עשרות חוגגים. שתיהן סמלו בעיני את חוסר האונים ואובדן הדרך של צרפת והנהגתה להתמודד עם המציאות . מדוע? אפתח במשאית. שוטרים צרפתים נגשו למשאית שחנתה שעות בטיילת, שאלו את הרוצח מדוע הוא חונה כאן עם הרכב שלו. הוא ענה להם שהוא מוכר גלידה. השוטרים שמעו ועזבו אותו, ולאחר זמן הוא פתח במסע הרצח שלו. דוגמה קלאסית לכך שבאמת לפעמים הכל "בגלל הש"ג". השוטרים הסתפקו בדבריו של האזרח הצרפתי. איך מוכרים גלידה בכזאת משאית? איך משאית כזאת תכנס לתוך ההמון למכור גלידה? ובכלל, דומני שהשאלה הכי מתבקשת שהיו צריכים לשאול אותו הייתה: היכן הגלידה? לא! הם האמינו לו, לא עלה על קצה דעתם שהוא משקר והמשאית תמלא את מקום המטוס המפציץ. ככל הנראה גם לא תדרכו אותם כי בישראל (זאת שצרפת כל כך דואגת לביטחונה!) הטרור הפלשתיני משתמש מזה שנים בכלי רכב לצורך רצח.
השוטרים מגלמים לדעתי שני גורמי יסוד שמונעים מצרפת (ומכל אירופה המערבית) להתמודד כהלכה עם הטרור, וביתר דיוק עם האיסלאם הקיצוני:
הראשון שבהם הוא הגישה האירופית הבסיסית שחרות האדם וזכויותיו הם הערך העליון, בבחינת ציווי קדוש. בדילמה בין חיי אדם לבין חרות אדם, ערך החרות גובר. ימותו אנשים, פה ושם, מפעם לפעם, לא נורא, אם באותו זמן נשמרו חירויות האזרח . בארה"ב, לאחר "אסון התאומים ", החל הממשל האמריקני לנקוט בשורת צעדי חקיקה, שפגעו בזכויות האזרח האמריקני, על-מנת למנוע פיגועים ולהציל חיים. לא כך באירופה. לכן, אם, למשל, למשטרת בלגיה יהיה חשוד שיש לו מידע על "פצצה מתקתקת", היא לא תפעיל נגדו אמצעי חקירה מיוחדים כדי שחס וחלילה לא ייפגעו זכויותיו.
השני, הוא ההפרדה המוצהרת, הפוליטית, הנעשית בין האזרחים המוסלמים לבין הטרור. או במילים אחרות: אין חיה כזאת הנקראת "איסלאם קיצוני". אבל, מכיוון שהטרור בא מקרב האוכלוסייה המוסלמית (לא הנוצרית, לא ההינדית, לא הבודהיסטית, לא היהודית), לא ניתן יהיה להילחם בו, וקודם כל להשיג עליו מודיעין, אם עושים את ההפרדה הזאת. דרך אגב, בצרפת הדבר חמור יותר מאשר בשאר מדינות אירופה. כי בצרפת, באופן רשמי, ישנם רובעים מוסלמים בערים צרפתיות רבות בהן אסור למשטרה וכוחות הביטחון להיכנס! אמיתי!! נו, אז איך יאספו שם מודיעין?
ועכשיו לדברי נשיא צרפת. דומני שזאת הפעם השנייה שהוא מצהיר ש"צרפת במלחמה". הצהרה חלולה, ריקה מתוכן. נגד מי המלחמה? מי האויב? מה יועילו עוד הפצצות צרפתיות בסוריה או בעירק? כלום! אבל, בעצם האמירה הזאת מפנה נשיא צרפת את האצבע כלפי חוץ, כאומר לעמו: זאת לא בעיה פנימית, זאת לא בעיה עם האוכלוסייה המוסלמית האזרחית שלנו והחלק הקיצוני המשגשג בתוכה, אלא זאת בכלל בעיה חיצונית רחוקה במזרח התיכון. אכן, בת יענה צרפתית!.
מה הפלא שצרפת הזאת תמשיך לסבול מהטרור האיסלאמי, ואולי יותר מכך. ב-12 ביולי הודלפו בתקשורת הצרפתית (ולא הוכחשו) דברים שאמר ראש שרות הביטחון הצרפתי בשימוע חשאי (26 מאי) בוועדה פרלמנטרית: "צרפת עומדת על סף מלחמת אזרחים (בין ימין קיצוני למוסלמים). ניצוץ אפשרי לכך תהיה התנפלות מינית מאסיבית על נשים".