אחת לשנה מתפרסם דוח הנותן סיבה לכותרות ולהתבטאויות למשך כמה ימים. כשזה נגמר חוזרים החיים למסלולם, העניים נשארים עניים, ומקהלת הפסטיבל מכינה עצמה לאירוע העוני בשנה הבאה. כמה נקודות למחשבה:
1) דוח העוני, המשקף מצב שהיה קיים לפני שנה, מבוסס על נתונים יחסיים, ומתעלם מהרבה עובדות המשפיעות על רמת החיים האמיתית של המשפחות הנבדקות כך שאין הוא יכול לשקף מצב אמיתי. יתרה מזאת, בהיותו יחסי, יכול להיווצר מצב שהעניים של הדוח נמצאים בפועל במצב טוב יותר מהעשירים של דוח מלפני מספר שנים.
2) חלק לא קטן מהנמצאים מתחת לקו העוני הם "עניים מתוך בחירה", אנשים שאינם עושים כל מאמץ למצוא עבודה מכניסה ולשפר את מצבם. יש המעמידים צאצאים ללא כל תכנון או קבלת אחריות, ומחכים לחסדי שמיים או לחסדי הבריות.
להיות עני במדינה דמוקרטית עם כלכלה חופשית זו לא גזירה משמיים. כל אדם, גם עם תנאים התחלתיים נחותים, יכול עם רצון ומאמץ לשפר את מצבו.
3) הטענה כלפי הממשלה שאינה עושה די להקטנת העוני והפער אינה הוגנת. תשלומי הרווחה ומספר הנהנים מהם גדולים היום פי כמה מאלו של שנות התשעים והשנים שלפני כן. זו עובדה שככל שהתשלומים גדלים כך גם יגדל מספר הנזקקים להם. אנשים מתרגלים לסמוך על הקופה הציבורית ומאבדים את המוטיבציה לעבוד, בוודאי לא תמורת כסף "לבן". כך מגדלת המדינה במו ידיה אוכלוסיה נתמכת ובלתי יצרנית, ומעודדת כלכלה שחורה.
4) "עשיר" איננה מילה גסה. אדם שעבד קשה, יזם ולקח סיכונים, ותוך תהליך ההתעשרות תרם לאוצר המדינה ולמפרנסים התלויים בו, ראוי לשבח. פעילותו מקדמת את כלכלת המדינה וממריצה אחרים ללכת בדרכו.
5) המדינה אינה צריכה להפקיר אותם עניים אשר מסיבות אובייקטיבית (נכות, גיל וכד') ראויים לתמיכה. חשוב שהסיוע יהיה יצירתי ויעודד מאמץ של מקבלו לעזור לעצמו. במקום להזרים סכומים גדלים והולכים לאוכלוסיות החלשות, צריכה הממשלה לפעול ליצירת תנאים אשר ייצרו מקומות עבודה וימריצו את החלשים לקדם את עצמם. למרבה הצער, מעדיפים קברניטינו ללכת בדרך הקלה: לתת דגים במקום לתת חכות.