הֱוֵה נֹחַ לַבִּרְיוֹת

נֶאֱמֵר לָאָדָם הֱוֵה נֹחַ לַבִּרְיוֹת וּשְׁאַף תָּמִיד רַק טוֹב לַעֲשׂוֹת בְּיִחוּד כְּשֶׁהָאָרֶץ מְלֵאָה חָמָס וּכְשֶׁאֵין אָדָם עַל הֶחָלָשׁ חַס בָּזֶה רָצָה הַכָּתוּב לִפְתּוֹחַ וּמָצָא הַתְּכוּנוֹת בְּנֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו זֶה הָאִיש שֶׁבָּחַר בּוֹ וְאֶת הָאָדָם וּבָרָא גָּם הָאִישׁ אֶת נֹחַ לָעוֹלָם בְּכַךְ רָאוּי הַכָּתוּב לִפְתּוֹחַ לְפִיכַךְ פָּתַח בְּנֹחַ וּבְעֶת נֹחַ "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" אָז הַבּוֹרֵא בִּיצִיר כַּפָּיו מָאַס גָזַר לְהָבִיא עַל עוֹלָמוֹ הַמַּבּוּל כִּי שִׁחֵת הָאָדָם וְעָבַר כֹּל גְבוּל הֱוֵה לַמֶּסֶר בְּנֹחַ קָשׁוּב לְבָל הַמַּבּוּל יָשׁוּב הנלמד הלקח מְנֹחַ? קשה לומר כי נלמד הלקח מְנֹחַ, כי הרי הֶחָמָס לא גָסַס וְהָרֶשַׁע קבל ביטוי בְּפֶשַע, הפושעים מופיעים כבודדים וכעבור זמן מה הם מהווים חלק ממשפחות פשע. המסר המתקבל מהפרשה כי כאשר האדם משחית דרכיו ומעשיו, סופו שֶׁיִּשָׁחֵת הוא עצמו וּפָּמַלְיָתוֹ. כי האדם לא רואה את הנולד וסבור בטעות שהוא הכל יכול ואין מי שיעצור בעדו. לפתע ובלי אזהרה מוקדמת, הוא מִתְאַדֶּה מן העולם כלא היה. אף על-פי כן לעתים הוא זורע זרעי שחיתות ומסולק מן העולם ואלה צומחים מחדש ושוב מתרבה הרשע, הפשע והחמס. לעתים האדם מוצא עצמו בְּאִגְרא רמה ולפתע הוא נופל לבירא עֲמִקְתָּה. הפרשה פוֹרֶשֶׂת לפנינו את הסימנים שהיו בימי אדם הראשון עד נח. זה קבל ביטוי בשמות צאצאי אדם וחוה. מתחיל ב"קין" שרצח אחיו "הבל" מקנאה. ובכך מופיעות לראשונה ה"קנאה", ה"שנאה" וה"רצח". אחרי כן הוליד אדם את ה"תשתית" תחת שם "שת" שהוליד אדם הראשון בפסוק: ויולד (אדם) בנים ובנים (בראשית ה/ד) אחרי התשתית מתפתחת "האנושות" שסימנה בבן שנולד לאדם וחוה הוא "אֱנוֹש" ו"אנוש" מביא לעולם את "קינן", לקונן על העתיד של ה"אנושות", וקינן מוליד את מהללאל, האמרו לשבח ולהלל בורא עולם על יצירתו אלא שזה לא קורה, ומהללאל מוליד את "יֶרֶד". רמז ל"ירידה" שיורדת האנושות בעשית עַולוֹת . מצב זה אליה הגיעה האנושות הצריך "חִנּוּךְ' הדור וזה נרמז בהולדת "חָנוֹך" על-ידי מהללאל. ברם חנוך הוליד את "מתושלח" רמז למה שעתיד לקרות לאנושות. "מָוֶת שָׁלַח" וזה הוליד את "לֶמֶךְ" אשר לא ידע מימינו לשמאלך "מִסְכֶן לֶמֶךְְ" . ולמך הוליד את נח מיודענו שחי בקרב רשעים ונשאר צדיק בדורותיו. מעללי הדורות הרעים גרמו לכך שהקב"ה התחרט על שהוליד את האדם והחליט להשחית (על-ידי מבול) את הארץ זה היה בדור העשירי מאדם הראשון. רק בזכות צדיק אחד נח העולם חזר להתקים. לכן כל אדם חיב לשים עצמו כמו נח לראות עצמו אחראי לדורות הבאים. על האסונות שפוקדים אותנו מוטב שנאשים את עצמנו ולא להטיל אשם באחרים לכן נאמר: "טול קורה מבין עיניך" - חפש את החטאים שאתה נושא בכליך, בטרם תטיח אשם בזולתך. זה אחד הלקחים מפרשות "בראשית" ו"נח". ברית בלתי כתובה של ה' עם האדם הדבר המופלא שקרה בשתי הפרשות בראשית ונח, הוא יצירת אדם וחוה. והיוצר מחליט כעבור זמן קצק יחסית משמיד את היצירה שיצר. וזאת מאכזבתו מהתנהגות האדם שיצר וכךנאמר בסוף פרשת בראשית: וַיִּנָּחֵם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.(בראשית ו/ו). למעשה האדם הפר ברית שהשם שכרת עם אדם הראשון אשר לאחר שיצרו הושיבו בגן עדן. האכזבה מיכול האדם הדלה לעמוד בפיתוי של חוה שפיתה אותה הנחש. כל סיפור הנחש והפיתויים, לא באו לעולם, אלא כדי לידע את האדם שבזיעת אפיו יוכל לחם וְהָאִשָׁה בצער תלד ילדים, אלא שהצער חולף בצאת הנולד לאויר העולם. כל זה התחיל בבראשית, אלא שאנשי בראשית הפרו את הברית ושיחתו. רצון הקב"ה שהאדם שיצר ישאר נקי מחטא, והרי אלוהים יודע כי האדם חלש דעת מתפתה מהר ועליו נאמר כי הוא רע מנעוריו. הקב"ה הטיל על האדם חובה לקים שבע מצוות שנקראות על-ידי חז"ל: שבע מצוות בני נח והן: 1) אסור עבודת אלילים. 2) אסור גלוי עריות. 3) אסור שפיכות דמים. 4) איסור איבר מן החי. 5) אסור ברכת (בלשון סגי נהור קללת) השם. 6) אסור גזל, 7) להעמיד דינים לדון בצדק. כפי שהדבר ברור אין מדובר כאן בעם ישראל שטרם קם והיה, מדובר בכל אדם עלי אדמות. רש"י אומר כי השחיתות שהאדם השחית אכזבה את הקב"ה, שקבלה ביטוי: ב"גילוי עריות", והאדם לא ידע מהות בורא עולם שהוא גם בוחן כליות ולב. וראה את המתרחש ככתוב: וַתִּשָּחֵת הארץ לפני האלוהים. . . . כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. (ו/'א,יב) ובלשון רש"י נאמר: ותשחת – לשון זנות ועבודת אלילים. וגזר דינם של החומסים נֶחְתַּם אלא על הגזל. ובכך הביאו קץ כל בשר לפני.(ט/יג) וזאת לפי דעת רש"י הפרת ברית בלתי כתובה עם האלוהים . למען יראו ויראו מדוע אמר ה' לנח: עשה לך תבת עצי גפר וגו'(ט/יד) - "תבת נח" והלא יכול הקב"ה להביא הצלה על נח אשתו וילדיו בדרכים אחרות, למה הטריח (הקב"ה) את נח בבנין זה? זאת כדי שיראו אנשי דור המבול את נח עוסק בבנית התבה במשך מאה ועשרים שנה ושואלין אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: "עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם" אולי ישובו. גם למען יִרָאוּ. עד כאן עקר לשון רש"י. העולה מן האמור, כי הקב"ה לא רצה להחשית את יציר כפיו. ולכן נתן להם הזדמנות לתקן דרכם ויזהרו. זאת משמעות החזרה בתשובה. רש"י מוסיף עוד: אסור לאדם ללכת אחר כעסו וחמתו. מוטב שיחכה עד שוך חמתו. וזה מתחזק בכך שהקב"ה לא השחית כל חי על אדמת בהשאירו גרעין של חיים כדי שלא תאבד כל האנושות בצורה מוחלטת. לכן חילץ את נח ואשתו וילדיו כי הקב"ה גמר אומר להשחית את אשר יצר, כי האדם לא עשה תשובה והוסיף להשחית. ואלוהים הביא המבול על הארץ: ויגוע כל בשר הרמש על הארץ וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. (ח/כא,כב). שוב אין עונש קוֹלֶקְטִיבִי בתורה כבר נאמר: לא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כ"ד /טז) ובפרשת נח הצטמצם הדבר ששוב לא יומתו אנשים במי המבול ואמר: והקימתי את בריתי אתכם ולא יכרת בשר עוד ממי המבול (ט/יא) למדים מזה כי מעתה כל אדם ישלם על מעשיו הרעים בעצמו. תהיה אבחנה בין צדיק לבין רשע. וכל אדם ישלם על מעשיו. צערו של הקב"ה היה גדול בראות יציר כפיו הולך ומושמד, המיר זאת בחוק גון: שופך דם האדם דמו ישפך. וברך את נח ובניו, בברכה דומה בעיקרה לברכה שברך הקב"ה את אדם וחוה לא בשלמותה וזו לשונה: פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידיכם נתנו. לעומת ברכתו לאדם וחוה: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. גם שם סיג על עצמו שלא ימית את כל האדם במבול, וכאות להבטחתו זו שם הקב"ה קשת בענן שתזכיר לאדם כי הוא הכעיס את הקב"ה וצפוי לעונש, אבל איש בחטאו יומת ולא יכרת כל בשר עוד מִמֵּי הַמּבַוּלּ. כֹֹּל חוֹטֵא יִתֵּן אֶת הַדִּין בְּעִתּוֹ לַמְרוֹת טַעֲנָתוֹ שֶׁהַצֶּדֶק אִתּוֹ וּבְְהִמְלֵא הָָאָרֶץ עֹשֶׁק וְחָמָס וּכְשֶׁהַצֶּדֶק בְּרֶגֶֶל גַּסָּה נִרְמַס וְהַקֶּשֶׁת בַעֲנָן אוֹרָה אָז נִסְתַּר וְרַק קַמְצוּץ שֶׁל יֹשֶׁר נוֹתַר שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם פושע וְלֹא יִמָּלֵט וּבִנְיָן הַקְלָפִים שֶֶׁלּוֹֹ יִתְמוֹטֵט וְלֹא הוֹעִילָה בְּדינו הַהַכָּאָה עַל חֶֶטְא זֶה קָָרָה בְּהִמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס וְאלֹהִים בָּאָדָם שֶׁבָרָא מָאַס דַן אָדָם לִכְלָיָה בְּאֵין רַחֲמִים וְרַק אֶחָד נִמְצָָא אִישׁ תָּמִים בִּזְכוּתוֹ הָאֱנוֹשׁוּת הִתְחַדְשָׁה זו הייתה דרמה שהתרחשה כֵּן בּזְכוּת תֹּם וְיֹשֶׁר אדם אֶחַד כֹּל הָאָדם וְהַחַי בָּעוֹלָם שָׂרַד גָּם עַמֶּנוּ בְּאֱמוּנָתוֹ בֵּין הַעַמִּים נִשְׁאַר בָּדָד וְהַרוֹקֵם מְזִמָּה נֶגְדֶנוּ יְשַלֵם וּבְטֶרֶם ישמח במצוקתנו יעלם וְעָָמֶּנוּ שַׂם מִבְטָחוֹ בֵּאל שַׁדָי בּעְוֹד צָרֶנוּ בּוֹטְחִים בּאַשְׁמֶדָי אַף בְּמְצוּקָה לֹא בְּחַיִל או בְּכֹחַ כִּי ה' אוֹתָנוּ לֹא שׁוֹכֵחַ כּאָז בְּנֹחַ יַכֶּה כֹּל הַזּוֹמֵם וְרוֹקֵם מִרְמָס כּאָז בְּנֹחַ יַשְׁחִית כּוֹחוֹת הֶחָמָס בְּעוֹד עַמִּים אַדִירִים אֵינָם עוֹד עָמֶּנוּ שָׂרַד