תמיד בנייד. תמיד כשאני מבקש לעצום עיניי כדי לתפוס שינה חטופה. תמיד ברגע בו מתחילות החדשות. ואני עונה תמיד. אך ברגע בו נפתחת השיחה בנקיבת שמי הפרטי, בפמיליאריות שופעת, במין איתות האומר כי הדוברת - בדרך כלל מועידים לי דוברת ורק לעיתים גם הדובר - רוחשת לי חיבה יתרה, אוהבת אותי ממש, נכספת להחליף איתי מילה אחר שתקפו געגועיה אליי, באורח בלתי מנומס לחלוטין, אני סוגר את השיחה. הפלישה המחנחנת רכובה על שמי הפרטי כאילו אני כבוש מלכתחילה, נושפת ברמצים של האלימות הלוחשת בי במסתרים, ומיד אני בוטה, וסוגר.
אך היום, שלא כתמיד, אירע לי אחרת. שוב ברגע בו דומה היה בעיניי כי סוף-סוף אני מתנמנם הגיח לו הצלצול המוכר כבר אף על-פי שאין בינו לבין כל צלצול דבר וחצי דבר, ועניתי. הקול המפתה והחנחון ושמי הפרטי אמרו שהנה אני סוגר. אבל הייתה רעננות, או דומה היה לי כי הייתה רעננות, בקול הצעיר האביבי בסתיו, ולא נעשיתי אלים, ועניתי בנימוס ובנימה היאה לבן תרבות.
הקול אמר במתיקות, "אני כך וכך, מחברת הביטוח כך וכך (לא אומר משום ערכי צנעת הפרט) ואני רוצה לעניין אותך ולהציע לך ביטוח תאונות. יש לך ביטוח תאונות? אין לך. אני יודעת". פה הייתי צריך, לפי הטקסט, לזעום ולשאול "מאין את יודעת", אבל הייתי במצב רוח מפויס ואמרתי ברוך, "אוי גברתי, אתם לא תבטחו אותי, לא נגד תאונות ולא נגד שום דבר, אני זקן מדי בשבילכם גבירתי, התאונות כבר עליי, הלא כן....". היא, מיד, " מעניין, אתה נשמע צעיר, אבל אם אתה אומר, תהיה בריא, עד מאה ועשרים אדוני, תשתדל, עד מאה ועשרים". ניתקה. אפשר זעמה עליי מרחוק על שזקנתי. אפשר לא. מכל מקום, ניתקה. בלי שהות. טעתה באוביקט. אפילו לשתיים שלש מילות פרידה מנומסת לא היה לה מנדט. שמי הפרטי אותה טרחה לנגן בראשית השיחה בכמעט ערגה, התנגן מפיה לשווא. התבזבז. אמרתי בליבי השוטה כי ניגון כזה של שמי מעיד עליה כי היא בוודאי מצטערת על שאכלה שארית ימיי בלי ביטוח תאונות, ומתייסרת על שאסתכן לא עלינו בכל רגע מרגעי חיי. לכך נתכוונה, אמרתי בליבי, כשאמרה "תהיה בריא". התפללה. אולי. נחמדה...