לפעמים אדם חולם משהו שגורם לו הרגשה טובה, והוא מבקש להמשיך לחלום. ההפך קורה כאשר חולמים משהו לא נעים, רוצים להיפטר מהחלום. ביום יום אין ברירה, חייבים להתעורר אל המציאות, בין אם היא נעימה ובין אם לא כל כך. במה שונה החלום מהמציאות? מה שמאפיין את החלום הוא שאפשר לחוות בו דברים לא הגיוניים, כאלה שלא ייתכנו במציאות. כגון להיות בו-זמנית בשני מקומות שונים וכדומה. בשעת החלום, בין אם הוא נעים ובין אם לאו, החולם בטוח שמה שהוא חווה זו המציאות ולפעמים אפילו טוב לו עם זה. אבל מכל חלום צריכים להתעורר והחיים במציאות, בדרך כלל, שונים מהותית מאלה שבחלום. בין לטוב ובין למוטב. באמת הם שונים זה מזה?
בהנחה שאנחנו מסכימים על הגדרת החלום (או על תיאורו) השאלה היא מה אנחנו מגדירים כמציאות. בפרשת השבוע מסופר על יוסף שיוצא מבית הסוהר ובאותו יום מתמנה למשנה למלך מצרים. הוא חי בחלום או במציאות? מתי, בבית הסוהר או בארמון? הוא נמכר לעבד לאחר שאחיו ניצלו הזדמנות כדי להיפטר ממנו, כפי שקראנו בשבת שעברה. הכי צפוי והגיוני זה שהוא יתמכר למצבו החדש והבלתי מרנין ויתנהג כעבד, אבל בבית אדוניו המצרי הוא מתבלט מיד ביעילותו ומתמנה למנהל משק הבית. והעבד הזה, כבן-חורין אמיתי הוא מתעקש להדוף את פיתויי אשת אדוניו ובורח מפניה. והיא, שלא יכלה לסבול דחייה מעליבה כזו מצידו של עבד, מתנקמת אותו בו בהאשמה של ניסיון אונס.
זורקים אותו לכלא וגם שם הוא מתבלט מיד ומקבל מינוי של מנהל בפועל על כל האסירים. באופן רשמי הוא היה עבד ואחר כך אסיר נטול זכויות כלשהן, אבל למעשה הוא היה בן-חורין אמיתי, כזה שתמיד מביט קדימה בציפייה לטוב שיתגלה. זו הייתה תוצאה של משהו עמוק בנפשו של יוסף, תוצאה של דבקות בלתי מתפשרת בקב"ה (בראשית לט): [כא] וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר. המציאות החיצונית של שיעבוד לא השפיעה עליו. הוא לא נשא את נס המרד בשיעבוד, רק שבתוך השיעבוד הוא סירב להכנע, סירב להיות עבד. הוא חי בחלום שמנותק לגמרי מהמציאות היומיומית והתעקש על כך שהחלום הוא המציאות האמיתית. והחלום אכן הפך למציאות.
מציאות שהיא חלום ולהפך
כאן המקום להזכיר שחלומות שיחקו תפקיד מרכזי בכל התפניות שהיו בחייו של יוסף. זה התחיל עם החלומות שחלם (פרק לז) וסיפר לאחיו ולאביו אודות גדולה עתידית שמצפה לו. חלומות שכדי לבטל אותם ביקשו אחיו להיפטר ממנו וכך הוא התגלגל למצרים. נמשך (פרק מ) בחלומות שפתר לשרי פרעה שהושלכו לכלא ומגיע לשיאו בפרשת השבוע שלנו בחלומות של פרעה (פרק מא): [א] וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. חרטומי מצרים אינם מצליחים לפתור את חלומות פרעה לשביעות רצונו ויוסף מוזעק מבית הסוהר להתמודד עם הבעיה. הוא אינו מתפעל מהמעמד ולא מבקש גדולה לעצמו. הוא מכריז באזני באזני כולם כי, בִּלְעָדָי; אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.
מכאן ואילך העניינים התגלגלו במהירות. יוסף פותר את החלומות לשביעות רצון פרעה ובאותו מעמד הוא מתמנה משנה למלך, שליט בפועל על כל ארץ מצרים. אבל יוסף נשאר אותו יוסף. כמו שלא התפעל ממעמדו כעבד או כאסיר כך אינו מתפעל מהמעמד של משנה למלך. הוא ממשיך להיות ענייני לגמרי, חותר קדימה מבלי להעיף מבט לאחור או אף לצדדים. כ"ק אדמו"ר מליובביץ' מאיר את עינינו בציינו כי רצף החלומות שהתורה מספרת עליהם הובילו את בני ישראל לגלות מצרים וטמון בכך מסר עמוק. פעמים רבות אנחנו בטוחים שהמציאות הגלויה היא המציאות האמיתית ומתמודדים איתה כמיטב יכולתנו. מיוסף עלינו ללמוד שהמציאות האמיתית היא לא בהכרח זו שאנחנו חווים.
בימים סוערים אלו אנחנו יכולים להבין טוב יותר את המסר הזה שאליו מפנה אותנו הרבי. יוסף לא עשה שום מאמץ למצוא חן בעיני מישהו מלבד בעיני הקב"ה בכבודו ובעצמו. הוא לא הוטרד ממה שיחשבו עליו או יכתבו עליו במדורי הרכילות. הוא התעקש להיות הוא עצמו וכך זכה שה' יהיה איתו ויצליח את כל מה שהוא עושה. ואת זה אנחנו צריכים ללמוד. הניסיון רב השנים שלנו למצוא חן בעיני הגויים הוא שיצר את המציאות שבה כל העולם נגדנו. בימים האחרונים זכינו שהקב"ה הוביל אותנו להתפכחות מהחלום הרע של הגלותיות וזו ההזדמנות שלנו לעבור למציאות של גאולה. מציאות שבה גורם ההתייחסות היחיד עבורנו הוא רצונו יתברך. והרי זהו גם המסר הגלוי של נרות החנוכה.